בטירונות שלי היו רק הסדרניקים, ולכן הספורט הכי דומיננטי בה היה ויכוחים. אחד המתווכחים זכור לי במיוחד: במשך שלוש שעות של שמירה הוא התעקש להסביר לי שצה"ל הוא כה קדוש עד שאפילו בימות המשיח, כשלא יהיו מלחמות, נמשיך כולנו לשרת בצבא ישראל הממלכתי. כמה שנים לאחר מכן פגשתי את הבחור הזה ברחוב, ושאלתי אותו איפה הוא משרת במילואים. "הצלחתי להשתחרר ממילואים", אמר לי, "ממילא כל מה שהצבא עושה זה לפַנות יהודים".
אנחנו הסרוגים מיטלטלים בין שתי תפיסות קיצוניות: או שאנחנו מייחסים למדינה קדושה מופרזת, על כל מנגנוניה ופקידיה, או שאנחנו מייחסים לה כוונות זדון תוקפניות נגד אמונתנו. האמת היא כנראה פשוטה יותר: עם ישראל הוא קדוש, אך המדינה אינה קדושה וגם לא טמאה. היא כלי חשוב ונשגב בידי עם ישראל.
כאשר ארגון "צהר" הכריז על מערך הכשרות החדש שלו, זעמו רבים על הפגיעה בכשרות הממלכתית. אני לא מצליח להבין איזה ערך יש בכשרות שתהיה ממלכתית דווקא. בעבר, בימי דוד ושלמה, לא היה מערך כשרות ממלכתי. בעתיד, בימות המשיח, כאשר כל היהודים ישמרו תורה ומצוות בהקפדה רבה, לא יהיה צורך במערך כלשהו של השגחת כשרות. מערך הכשרות הוא אילוץ, ולא ייעוד נשגב. יש רק עיקרון אחד שצריך להקפיד עליו בעיצוב מערך ההשגחה הזה: שישגיח היטב.
עם ישראל הוא קדוש. גם שיבתו של עם ישראל לארץ ישראל היא תהליך קדוש. מנגנוני הפקידים של המדינה, לעומת זאת, הם רק כלי, ואפילו כלי שני: המדינה היא כלי בידי עם ישראל, ומנגנוני הממשלה הם כלי של המדינה. אין שום סיבה לחפש להפקיד תחומים חשובים של חיינו בידי פקידי הממשלה. מה שהמדינה יודעת לעשות טוב – שתעשה, ומה שאינה יודעת לעשות טוב – מוטב שתותיר בידי היחידים והקהילות. מעצם מהותה של המדינה היא צריכה להנהיג את הצבא והמשטרה (ועוד כמה דברים), אבל אין שום סיבה שהיא תנהל באופן ריכוזי את שירותי הדת או את מערכת החינוך. בתקופתנו, עמים מבטאים את הריבונות שלהם דווקא על ידי מדינות, ולכן הביטוי הלאומי שלנו הוא בכלי הברוך והאהוב של מדינת ישראל. מנגנוני המדינה טובים ומשמחים כשהם משרתים את הקיום הלאומי שלנו, ומיותרים כשהם מסרבלים את קיומנו.
בימי מלחמת העולם השנייה הקימה הסוכנות היהודית מחלקה מיוחדת להדרכת הציבור איך להתגונן מפני התקפות אוויר. לימים סרה סכנת ההפצצות. כאשר ציינו בפני משה שרתוק (שרת), מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות, שאין צורך יותר במחלקת ההגנה אווירית, הוא ציין שסגירת המחלקה תהיה "בזבוז של כלי ציבורי יקר ערך". שרתוק הטיל עליה משימה אחרת: תעמולה ציבורית למען עִברוּת שמות לועזיים. עד שיש לנו מחלקה לאומית להגנה אווירית, אחרי אלפיים שנות – מה פתאום שנוותר עליה?!
בימי הקמת המדינה חשבו אבותינו שהכול צריך להיות ממשלתי. אין שום סיבה מהותית לכך שמערך הכשרות ומערך המקוואות נוסדו בשליטה ממלכתית ריכוזית, בעוד בתי הכנסת נותרו יוזמה קהילתית פרטית. באותה מידה זה היה יכול להיות להפך. לוּ הלאימה המדינה את בתי הכנסת, משרד ממשלתי מיוחד היה קובע את נוסח התפילה המדויק, ועדת מומחים ממלכתית הייתה מתכנסת לדון באמירת "אב הרחמים" בשבת ראש חודש אייר, וכדי למנות חזן לימים הנוראים היית צריך להגיש טופס בחמישה עותקים, רצוי שנתיים מראש. בפועל חמקו בתי הכנסת שלנו מהשליטה הממלכתית הריכוזית שיש במקוואות ובבתי העלמין, ובזכות זה יש לנו בישראל 15 אלף בתי כנסת אורתודוקסיים, והם תוססים, מגוונים ופעילים. לו נשלטו בתי הכנסת שלנו בידי המדינה, בדומה לבתי העלמין שלנו, הייתה בהם גם אותה חיוּת שיש בבתי העלמין.
אני מקווה שבעתיד הרבנות לא תעסוק בהשגחה על כשרות המסעדות, אלא תהפוך לרגולטור בתחום הכשרות, כלומר: תשגיח על גופי ההשגחה. בינתיים, התחרות תאלץ את מערך ההשגחה של הרבנות להשתפר. לאחר שנוצרה תחרות ברישום לנישואין, דו"ח ממשלתי מיוחד קבע ששירות הרישום לנישואין במועצות הדתיות זינק לראש טבלת שביעות הרצון הציבורית, מבין כל שירותי הממשלה שנמדדו. יש להניח שכך יקרה גם בכשרות.
אכן, כשאני רואה את אלו הצוהלים לנוכח הפרטת הכשרות אני מתרשם שחלק מהם שמחים לא משום שהם בעד תחרות, אלא משום שהם נגד הרבנות. קל לזהות אותם: לפחות חלק מהם מתנגדים באופן עקבי להפרטה ולתחרות בכל תחום אחר, ורואים בהן נזק ואִיוּם, ורק בתחום הכשרות הם תומכים בהפרטה, שתפגע לדעתם ברבנות ובהשפעתה. אני מאמין שהם עתידים להתאכזב: הפרטת הכשרות תביא לנו כשרות טובה יותר, וגם רבנות טובה יותר.
