בכל מהדורות החדשות אמש הקרינו קטעים מהלווייתו של יהודה בארקן. זה היה אירוע של שילובים. היה בו צחוק ובכי, אייקונים כמו טוביה צפיר וזאב רווח לצד אנשים אנונימיים בלבוש חרדי. הרב הראשי לאו נשא דברים לבוש בחליפה ובמגבעת, ולאחריו עלתה להספיד ביתו של בארקן, דנה, בחולצה חשופת כתפיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לחץ משולש על בנט להיפרד מסמוטריץ'
– צפו בשיחה עם יובל מלחי: איך הופכים מהייטקיסט לפודקאסטר במשרה מלאה
– מערכת הביטחון לא אוהבת את מכירת ה-f-35, אבל תתרגל
בלוויה הזאת מחאו כפיים ליצירה התרבותית שלו, גם כאלו שמעולם לא ראו קטע אחד מסרט של בארקן. כולם הזילו דמעה על מסירותו לתורה, גם כאלו שלא למדו הלכה אחת בחייהם. לא היו שם חברים מאז וחברים מהיום. לא הייתה שם חלוקה של התקופה המוקדמת שבה הוא היה כוכב, והתקופה המאוחרת שבה חזר בתשובה. לא היה שם אדם שנראה זר בנוף.
היו שם אהבה וכאב על לכתו של אדם. העובדה שהוא חזר בתשובה לא שינתה מאומה לחבריו החילונים, כי הוא המשיך להיות חלק מהעולם שלהם. העובדה שהוא היה חילוני בעברו לא שינתה מאומה לחבריו החרדים שאהבו אותו כמו שהוא.
בימים שבהם הקורונה חוצצת בין מגזרים ומפלגת את העם, באה לוויה אחת ומזכירה לנו מה חשוב. הנגיף הזה אולי הרג את בארקן, אבל הוא לא הצליח לחבל במארג המשפחה והחברים הרחב והמגוון שלו. הלוויה הזו צריכה לעזור לנו לבטל את ההגדרות ולוותר על הצורך להיות מוקפים רק באנשים שדומים לנו, ולראות באחרים איום. כמה שלום ואהבה ואחדות וכמה כבוד לתרבות החילונית וקידוש השם היו ברגעים האלו.
בסדרת פוסטים מרגשת בפייסבוק עקבה קרן מרגלית, היוצרת והתסריטאית של הסדרה "פלפלים צהובים", אחרי מצבו של בארקן מרגע שחלה. באחד מהם היא סיפרה על הצורך שלו לחבוש כובע בכל הצילומים, גם בסצינות שצולמו בתוך הבית, ועל החשש שלה מפני איך שזה יצטלם. לבסוף, כך היא סיפרה, הושגה פשרה במאור פנים מול הרב, וסוכם שהכובע יהיה תמיד במרחק נגיעה. הסיטואציה, שהייתה אמורה להיות קשה ומאתגרת לשני הצדדים, הפכה להיות מקרבת ומשמחת. מרגלית מתארת דו-שיח, הכלה ובעיקר כבוד הדדי.
באחד הפוסטים האחרונים היא כתבה שהיא מבקשת מכולם לקרוא פרק תהילים לרפואתו ולא בגלל שהיא מאמינה בזה, אלא בגלל שיהודה בארקן מאמין, והיא רוצה לחזק אותו בדרך שלו. כזו בדיוק צריכה להיות החברה שלנו.
ככה בדיוק צריך להיות דו-שיח בין אנשים עם דעות מנוגדות. כולנו צריכים להיפרד מיהודה בארקן במחיאות כפיים. לא בגלל ההישגים שלו על הבמה או בין כותלי בית המדרש, ולא בגלל הגבורה שבה נלחם בנגיף עד שנכנע לו. מחיאות הכפיים מגיעות לו בגלל שהצליח להישאר מחובר לכל מי שאהב, ולהישאר חלק מכל תחנה בחייו, ובעיקר להזכיר לנו מה שכבר שכחנו – כולנו עם אחד.
