מסתבר שחוג תיאטרון יכול להעלות הרבה מאוד אמוציות דתיות. עוד לפני החוג עצמו, האפשרות לרשום בני נוער לבית ספר לתיאטרון מציפה את ההורים בחששות דתיים, כך הסתבר לי בשבוע האחרון. מבול של טלפונים הגיע אליי בעקבות פרסום מודעה על קורס משחק מול מצלמה לנוער. הורים חוששים מחשיפה של החבר'ה לתכנים שונים, לאנשים שונים ובאופן כללי עיסוק בדילמות חדשות מרתיעות אותם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפיצויים לרב לוינשטיין: שיעור באתיקה עיתונאית
– לחץ משולש על בנט להיפרד מסמוטריץ'
– התחזית הכלכלית: פסימיות חלקית עם סיכוי לאופטימיות
היו גם הרבה מאד פניות של הורים מפרגנים, בני נוער מתלהבים וסבתות שרוצות לפנק את הנכדים ולרשום אותם, אבל שמעתי הרבה גלים של פחד, מיצירה, מתיאטרון, ממצלמה, ממפגשים עם עולמות תוכן של אמנות, פחד ממפגשים עם בני נוער שגודל הכיפה שלהם קצת אחר.
אני תוהה מה קרה לנו בדרך. אנחנו גרים בקהילות סגורות, מחנכים את ילדינו במוסדות של תת המגזר שמתאים בדיוק לתת הז׳אנר שלנו, אנחנו שולחים לחוגים אחר הצהריים שמיועדים רק לנו ולשכמותינו, שכמותינו בדיוק. ובמקביל, רוב ילדינו, בנים ובנות צופים בסדרות, מדקלמים בעל פה את הפרסומות, הם יודעים איך לעקוף כל הגנה ומחסום במחתרת.
במודעה של הקורס הצבתי בחזית את המלמדים, שחקנים בכירים בתעשייה, כאלה שהם סלב אבל גם עמוקים וראויים, יש להם מה להגיד בכנות ובמקצועיות. סביר להניח שרוב ההורים לא הכירו את הפנים, משיחות עם הורים הבנתי שהילדים שלחו אותם להתקשר כי הם מכירים את השחקנים היטב, הם צופים ובקיאים בחומר שאיך לומר לא ממש נלמד בפעולות בני עקיבא האחרונות בזום.
נגזר עלינו מאז ימי בראשית שדור ההורים מנותק מדור ילדיו, זה לא משנה כמה הבטחנו לעצמנו להיות הכי רגישים, עכשווים וקשובים ולא לחזור על הטעויות של הורינו המנותקים, אבל כנראה ככה זה היה וכך גם יהיה.
אני לא מאסטר בחינוך אך נראה לי שיש פה בעצם שתי דילמות מרכזיות. הראשונה היא, איך לחנך למרות הפער הדורי. כיצד לצלוח את החשש שילדינו לא ימשיכו להיות חוליה בשרשרת ויחד עם זה לא לדבר איתם בשפת התנ"ך. הדילמה יושבת על פחד אמיתי ומובן, חשוב לנו שילדינו יהיו עובדי ה׳ וימשיכו בדרך של תורה ומצוות. בהקשר הזה מתעצמת הדילמה השנייה, איך לחנך ולגדל את ילדינו ביחס לעולם של יצירה ואמנות בכלל ולתיאטרון בפרט.
כאם לשישה מתבגרים שעדיין שואלת את עצמה שאלות קיומיות לא אוכל להתחיל אפילו לנסות לפתור את השאלה הראשונה, אני מתפללת ומשתדלת ויודעת שכנראה גם תוהה וטועה, לגבי הדילמה השנייה יש לי כמה מחשבות שמתמודדות עם הפחד סביב עולם היצירה.
תמיד כשאני חושבת על פחד נראה לי שזה רגש נכון שאמור להגן עלינו, אנחנו מפחדים מתאונות דרכים וזה גורם לנו להיות יותר זהירים על הכביש, אנחנו מפחדים משריפה ולא משחקים באש. עולם היצירה יכול להיות אש אדירה, שורפת ומכלה, אבל גם מגלה אור עצום ורב. לבחור להתייחס לעולם היצירה כאזור זרוע מוקשים שיש להישמר מפניו ולהירתע ממנו זה פספוס אדיר. היצירה היא כלי ביטוי עצום, כלי אמיתי בעבודת ה׳ וברבדים רבים נוספים. יצירה היא עולם של מרחב אינסופי, של דבקות, קתרזיס, ריגוש ואקסטזה, שיכולים ונדרשים להעיר את עולמנו היומיומי, הארצי. ומי שמכבה את היצירה בגלל פחד מכבה אור גדול של תשוקה וחיבור. אבל לא רק לנו זה פספוס, הימנעות של המגזר הדתי מעולם התיאטרון הוא פספוס לחברה הישראלית שמחכה לחומרים ולדרכים חדשות של יצירה. התסכול מהפחד המגזרי גדול ותחושת הבדידות של היוצרים עמוקה. זה לא צריך להיות ככה.
יש מקום ליצירה טובה, מתוך שמחה, התמסרות ומקצועיות.
