אילו מנחם בגין היה פוליטיקאי ציני, הוא היה יכול להוביל גל הפגנות נגד ממשלת המחדל של מלחמת יום כיפור, אם לא בשעת המלחמה אז בחודשי מלחמת ההתשה הארוכים שהיו לאחריה. בנימין נתניהו היה יכול לתקוף את התנהלותה הכושלת של ממשלת אולמרט במהלך 30 ימי מלחמת לבנון השנייה, אבל בחר להתגייס למלחמת ההסברה של ישראל בחו"ל, ועשה לאולמרט את המוות רק אחרי שנדמו התותחים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם השלום עם סודן יגיע גם לדרום תל-אביב?
– הציבור הדתי צריך להפנים שיצירה היא לא שדה מוקשים
– שדולת הר הבית בכנסת – 6:0 לליכוד
בניגוד אליהם, שמעון פרס הפיק בעת מלחמת לבנון הראשונה קמפיין מחאה שכלל הפגנות ענק, שלא לדבר על אורי אבנרי שפגש בנעימים בביירות את מנהיג האויב, יאסר ערפאת, שכינה את הפגנות השמאל "כוחות הפנים שלי". מאז ממשלות ימין אינן יוצאות למלחמה אלא אם הגיעו מים עד נפש, ביודען שהשמאל לא ייתן להן גיבוי. אריאל שרון, מוכה טראומת לבנון, העז לצאת למלחמה למיגור טרור אוסלו רק לאחר זוועת 130 הנרצחים בחודש אחד, מרץ 2002. עד אז הוא היסס והשתהה מחשש להתנגדות השמאל, המתנה שעלתה בחיי מאות אנשים. הממשלה יצאה מאוחר מאוד למבצע "חומת מגן", הלכידות הייתה מלאה, ובעקבותיה הניצחון.
הפעם, לשם שינוי, האויב הוא נגיף חף מפוליטיקה, ולכן דווקא אפשר היה לצפות ללכידות ולקונצנזוס מוחלטים. אך נראה שרבים דווקא משתפים פעולה עם האויב.
רבים מהחרדים התבלבלו בזיהוי האויב. הם מתעלמים מההגבלות ומתחמקים מבדיקות, בזלזול מסורתי מובנה בהוראות המדינה הציונית, מתוך אידיאולוגיה מעוותת שההגבלות הן "גזירות שמד", או מתוך הכרעה בהתלבטות בין שימור השיטה לחיי אדם. ההתנהגות הזאת עולה להם בתחלואה עצומה ובתמותה רבה, אך גם מסכנת את חיי השאר ומעוררת שנאה שהיא כמובן ההפך מלכידות.
מקור ההדבקה העיקרי הוא התקהלויות, אך מפגיני בלפור טוענים שאין נדבקים בהפגנות האלפים, וגם לא באוטובוסים המסיעים אותם, כנראה כי הביולוגיה בכבודה ובעצמה עומדת לצידם ומונעת מהנגיפים להתקרב למחנה הצודקים. בחוץ אכן נדבקים הרבה פחות ממקומות סגורים, אבל הטענה המחוצפת שאין הדבקות בכלל נובעת אף היא מההבחנה העקומה שהאויב הוא ביבי ולא הנגיף.
ונגיד שאין בכלל הדבקות בהפגנות. ברור שההיתר שנתנו היועמ"ש, הפרקליטות ובג"ץ רק להתקהלויות הענק של המפגינים ממוטט את הציות לתקנות, ומי שנמצא במצוקה של פרנסה, לימודים ואפילו בילויים מקבל תירוץ נהדר לא לציית. ייתכן אף שאחד השיקולים של יוזמי ההפגנות וסייעניהם ממערכת המשפט הוא הכשלת נתניהו כאמצעי לסילוקו, גם במחיר של אלפי מתים והרס המשק. במצב כזה, טבעי שהמתים העתידיים האפשריים אינם ששים אלי לכידות עם משתפי הפעולה עם הנגיף.
ראש הממשלה עצמו מנהל את המאבק במגפה בכפוף לשיקולים פוליטיים. הרושם הוא שהסירוב בזמנו לקבל הצעות מצוינות של שר הביטחון נפתלי בנט, ואי הפעלת הגופים הביטחוניים שהוקמו לקראת מצבי חירום כאלה, נבעו רק בגלל מי שהציע אותן, מתוך אובססיה תימהונית. אם זו הסיבה זהו שוב זיהוי שגוי של האויב, ובכל מקרה זהו כישלון חמור.
ההתקפלות האוטומטית של נתניהו בפני דרישות חרדיות לביטול הגבלות, אף ששיעור התחלואה בקרבם גבוה פי שישה מבציבור הכללי, נועדה לשמר את הברית המחזיקה אותו בתפקידו. כאשר לא סוגרים אזורים נגועים מסיבות פוליטיות, מגיעים במהרה לסגר כללי; ואז התחלואה, התמותה והמחירים הכלכליים והחברתיים אדירים. זהו עוד שיתוף פעולה עם הנגיף מסיבות פוליטיות, שמכתיב מהלכים כלכליים פופוליסטיים, יקרים ומיותרים.
דווקא ערביי ישראל החלו את המגפה בזיהוי שגוי של האויב ושילמו על כך ביוקר, אך למדו מהר את הלקח והחלו לשמור על ההגבלות ולהוריד את התחלואה באופן מרשים.
במלחמה הזו אפילו ההנהגה אינה נותנת דוגמה אישית, ושיתוף הפעולה עם האויב מגיע מצד גורמים רבים ומרכזיים, ומתוך שיקולים זרים. מי שמשתף פעולה עם הנגיף מסייע לו לנסות להרוג אותנו ואת הורינו ולמוטט אותנו כלכלית; זה נכון הן כשהתוקף הוא צבא אויב והן כשהתוקף הוא נגיף קטלני. מדוע אי אפשר לחלום על לכידות במאבק הזה?
