בינתיים, הפוליטיקאי שהרוויח יותר מכול מהמגפה שפקדה אותנו הוא נפתלי בנט. הגל הראשון של המגפה תפס אותו בתפקיד שר הביטחון, ותפקודו המצוין בעת המשבר זיכה אותו באהדה ציבורית רחבה. גם בהפוגה שבין שני הגלים, הפעם מהאופוזיציה, המשיך בנט להיות רלוונטי. הגל השני הביא אותו ואת ימינה לשיאי תמיכה ציבורית. השאלה הגדולה היא אם ישכיל עכשיו, כשאנחנו יוצאים מהגל השני, לשמור על רמת התמיכה הציבורית הזאת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– במלחמה בנגיף נראה שרבים משתפים פעולה עם האויב
– האם השלום עם סודן יגיע גם לדרום תל-אביב?
– הנדל והאוזר לא ינסו הפעם לעצור את הבחירות
האם עכשיו, כשהחיים והעסקים חוזרים אט־אט למסלולם, כשהזעם הציבורי כלפי הממשלה נחלש והאכזבה מתפקודה פוחתת, יצליח בנט לשמר את מעמדה של ימינה – בסקרים – כמפלגה השנייה בגודלה, הכוח הפוליטי היחיד שנמצא בעמדת זינוק ריאלית להחלפת השלטון במדינה.
לכאורה בנט צריך עכשיו להמציא את עצמו מחדש. התמקדות בבעיות המגפה בלבד, כפי שהוא הקפיד בצדק לעשות עד עתה, עלולה להפוך את המשך הביקורת שלו למאולצת, מזויפת ולא עניינית. אבל אם נעמיק בסיבות שהביאו לבנט את התמיכה הציבורית הרחבה נוכל לראות שהחומרים לשימור האהדה הציבורית שהוא זוכה לה עכשיו כבר בידיו.
התמיכה הרחבה בבנט לא באה מ"מה" שהציע, אלא בעיקר מ"איך". לא ההצעות המקצועיות לדרכי ההתמודדות עם המגפה הקנו לבנט את אמון הציבור; זו הייתה רוח ההתנהלות שלו. בנט התגלה על רקע משבר הנגיף כמי שאכפת לו מהבעיות, וכמי שבא באמת לעבוד. הוא הכין תוכניות מפורטות, כינס צוותי חשיבה, הציע מהלכים, ירד לשטח, היה מעורה בחומר, לא נח לרגע, הצליח לדבר אל הציבור ועם הציבור בגובה העיניים, תדרך בזמן אמת, ובסך הכול הפגין מנהיגות אמיתית. המגפה אפשרה לו להוציא אל הפועל מנהיגות שהייתה בו ולא באה לידי ביטוי מובהק עד עתה.
עם כל הביקורת שיש לבנט על הממשלה ועל ניהול המשבר, הוא גם שומר על ממלכתיות. "ביקורת כן – אנרכיה לא! חובה להישמע להוראות משרד הבריאות", הוא הצהיר בזמנו והפגין בכך מנהיגות לאומית, אחראית ורצינית. רוח ההתנהלות הזאת שבתה את לב הציבור. בנט חייב לשמר אותה גם בנושאים האחרים שעליו לעסוק בהם מכאן ולהבא.
אבל יותר מכך, התמיכה בימינה היא ביטוי לאכזבה העמוקה של הציבור מקואליציית הפשרה של הליכוד וכחול לבן, שהציבור ציפה ממנה לשני דברים בלבד: התמודדות יעילה עם המגפה והפחחת המתחים בחברה הישראלית. בשני הדברים נכשלו שתי המפלגות כישלון חרוץ. התמיכה בבנט מבטאת לא רק את האכזבה מהטיפול במשבר, אלא גם ובעיקר את המיאוס שיוצרת ההתנהלות הילדותית וחסרת האחריות של הקואליציה. הציבור צמא לריפוי הפצעים, השסעים והמחלוקות, והבין שזה לא יבוא מהליכוד או מכחול לבן, אבל אולי כן, באופן מפתיע, דווקא מבנט.
כאשר ברור שחלק ניכר מהמנדטים של ימינה באים כרגע מהמרכז־שמאל; כאשר אפילו בני גנץ אומר "העם יחליט. רוצים את בנט, שיהיה בנט"; כאשר מובילי דעת קהל בשמאל קוראים לתמוך בבנט (גם אם מתוך שלא לשמה) – מתגלה לפתע שבנט מבטא נקודת איזון חדשה בציבוריות הישראלית, נקודה שמסוגלת להכיל את ההפכים, ליצור אחדות חדשה ולרפא את פצעי המחלוקות. בנט אמנם פוליטיקאי מתוחכם, אבל הציבור חש שהוא גם אידאליסט שאוהב את עם ישראל באמת. כאן, ברוח הזאת, נמצא המפתח לביסוס המעמד של בנט וימינה כמפלגה השנייה בגודלה וכחלופה ממשית לליכוד. בנט וימינה אינם צריכים להמציא את עצמם מחדש, אלא רק להיות עוד יותר הם עצמם, גם בנושאים אחרים.
השאלה המעניינת היא אם הציבור תומך בבנט אף על פי שהוא חובש כיפה סרוגה, או דווקא משום כך. כרגע מצהירים בנט ומתן כהנא שהם הולכים עם סמוטריץ', ובכל זאת הציבור אינו נבהל. בשבוע שעבר שיבח בנט מעל דוכן הנואמים בכנסת את נתניהו על "הסכמי אברהם", אבל לא שכח להצהיר ש"אנחנו נביא ריבונות", וגם זה לא הוריד בינתיים את אחוז התמיכה בימינה. גם לא הצילום שלו עטור טלית ותפילין בבית החולים שיבא תל־השומר. האם דווקא הכיפה הסרוגה יכולה להיות בסיס לאחדות חדשה בחברה הישראלית?
בנט למד את הלקח. הוא לא עוזב את הבסיס האלקטורלי שלו בציונות הדתית, כפי שמעידה ההליכה המשותפת שלו עם סמוטריץ'. בנט גם לא מנסה לזייף את האידאולוגיה שלו רק כדי למצוא חן בעיני המרכז־שמאל. נכון, הוא אינו מבטא את הצד התורני של הציונות הדתית אלא את הצד המכיל והפתוח יותר שלה, אבל הוא מבין היטב את חיוניותו וחשיבותו ולכן שומר את סמוטריץ' לידו. בנט כנראה למד על בשרו שרק אם יש לך נמל בית, לא רק פוליטי אלא גם תורני ואידאולוגי, אתה יכול לשוט למרחבים ולגלות אופקים חדשים. אם אין לך בסיס כזה, גלי הים יטביעו אותך.
