"וְכָל־זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי"
(אסתר, פרק ה', פסוק י"ג)
כן, אני רוצה לכתוב עוד משהו על פורים. ואל תגידו לי שפורים זה פאסה. סליחה, כל עוד אני גורפת נצנצים בטאטוא של הערב ומתעוררת עם חתיכות פסק זמן מגדים על הכרית (אני אכלתי את זה? לא נכון! מתי?) עוד אפשר לדבר על פורים. בקריאת המגילה, קפץ מולי הפסוק: "וכל זה איננו שווה לי".
הרקע לפסוק הוא שהמן חוזר שמח מההזמנה למשתה של אסתר. חש מיוחד ומאושר. הוא בא הביתה ופוגש את אוהביו ואת אשתו. אבל כל זה לא שווה לו, כי מרדכי לא השתחווה בפניו. מה שאני אוהבת במגילה זה שאפשר ללמוד כל כך הרבה דברים לחיים גם מדמויות המשנה, מוושתי וגם מהמן. אנחנו כל כך הרבה פעמים המן, חיים את הדבר הזה בדיוק. ממקדים את הכול במשהו שהופך את הכול ללא שווה לי.
לפני חודש הבן קיבל ליומולדת פאזל 500 חלקים של מלחמת הכוכבים. 90 אחוז מהחלקים בלבן, אוף־ווייט ושמנת. ישבנו כל הצהריים ואחר הצהריים, וכבר יצאה שבת עד שסיימנו. חלק אחד היה חסר. חלק אחד. חיפשנו, הפכנו, הוצאנו מהזבל את הניילון שעטף את הקופסה. ולא שינה כל השעות שבילינו יחד, לא 499 שהיו במקום. היה חסר חלק אחד ולא היה שווה לנו.
אני זוכרת הופעה אחת, שהגיעו אליה שני אנשים מאוד חשובים שהזמנתי. האולם היה מלא, האקוסטיקה הייתה מושלמת והרגישו את הצחוק מתגלגל מקצה לקצה. ואז ברגע של התרגשות ובלבול יצאה לי בדיחה ספונטנית, אבל לא טוב. המשמעות יצאה גסה ונמוכה וכל כך לא אלגנטית וכל כך לא אני. ההופעה הסתיימה, מחיאות כפיים, צילומים ונישוקים. אבל מבחינתי כל ההופעה הזו לא הייתה שווה לי. כי היה הרגע הזה, שתפס אותי בבטן והציף אותי בושה. ולא העזתי מעולם אפילו לשאול את אותם אנשים איך היה.
בתור לרופא פגשתי חברה. אישה בת למעלה משבעים, מקסימה ומהממת שאני אוהבת. פניה נפולות והיא חיוורת. מה קרה? קיבלת בשורה לא טובה? הערתי משהו לבת שלי, היא ענתה. 25 שנה של עבודה והכול הלך. איך יכול להיות? שאלתי אותה. נראה לך שבמשפט אחד את יכולה להשפיע על חיים שלמים של קשר בין אמא ובת? היא ענתה שכן.
התכתבתי עם מקסימה אחת, היא לא מצליחה להיכנס להיריון. נשואה כבר ארבע שנים. הערות ומבטים מכל הצדדים. חברה שהתחתנה יחד איתה, כבר בהיריון שני. היא גמורה. עצובה. מרגישה אפורה. לא מצליחה לשמוח, להתרכז. מרגישה שהאיש שלה לא מבין אותה. היא בדיוק קיבלה קידום בעבודה וחזרה הביתה, הוא הכין לה את האוכל שהיא אוהבת, נרות ופרחים. והיא בכתה וצעקה עליו שהוא מנותק ויצאה מהבית בסערה גדולה. כל זה לא שווה לה.
חברה מתארגנת לפסח. היא מארחת את כולם. מתרגשת מהקניות ומהרשימות, ומהתפעול ואני שואלת אותה אם היא שמחה. והיא עונה, שישנו הגיס ההוא, שאמר לה פעם משהו מול כולם, והיא לא יכולה להשתחרר מזה. שמה יהיה אם היא תעבוד קשה והוא יהרוס לה את הכול. ולא חשוב שיֵשבו שם עוד שלושים אנשים שהיא הכי אוהבת בעולם, והאיש שלה והילדים שלה. בבית החם והמזמין שלה, עם אוכל מעולה. היא רק תנסה לצלוח יממה מתוחה ורגישה עם הגיס ההוא שאמר לה פעם משהו.
זה מדהים איך בידינו הכוח להרוס לעצמנו. להתמקד בדבר אחד וכל השאר לא שווה לנו. ואני לא מדברת על כמה מרגיז שאומרים: "תגידי תודה ש". יש לך ארבעה ואת לא מצליחה להיכנס להיריון הבא: תגידי תודה שיש לך ארבעה. התחתנת ואת לא מצליחה להיכנס להיריון: תגידי תודה שהתחתנת עם בעל נהדר. שם כבר היינו. אני מאמינה שאפשר גם להגיד תודה וגם לרצות את מה שחסר. זה לא זה, זה לקחת חוויה גדולה ולהתמקד רק במשהו אחד. זה שיש לאדם ים של טוב ושל שפע ושל הצלחה. והוא לוקח רק משהו אחד, פרט אחד. נתון אחד, ושם עליו את כל המשקל.
היה להמן הכול. המעמד והכבוד. והמון ילדים ואוהבים, לא סתם חברים, אוהבים. ואישה. וכל זה לא היה שווה לו. כי מישהו אחד, לא עשה משהו אחד.
אל תיתנו לדבר אחד לקלקל את הכול.
קל להגיד. קשה להרגיש.
לתגובות: revitalv@makorrishon.co.il
