בשבוע הבא ימלאו 25 שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. רבע מאה. התחושה הברורה היא שעברנו כל כך הרבה מאז, שלכאורה הרצח הוא כבר מזמן לא אירוע המשפיע על ההוויה הישראלית העכשווית. אני מבקש לערער על ההנחה הזאת. החוקר והמסאי מרדכי שלו כתב הרבה על רעיון "שיבת המודחק": תהליכי עומק או רעיונות יסוד שהודחקו לעולם ימצאו את מקומם חזרה, לעיתים בעוצמה גדולה מזו שהתקיימו בה מלכתחילה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "10 חתונות בשבוע": עלייה בתחלואת הקורונה במגזר הערבי
– האישה שיילדה אלפי תינוקות הוכרעה על ידי הקורונה: "נתלשה לנו חתיכה מהחיים"
– שדולת הר הבית בכנסת – 6:0 לליכוד
בספר הגדול "החטא ועונשו", העונש העיקרי לא בא לרוצח מידי הרשויות אלא מן החטא עצמו והטלטלה שהוא יוצר בנפשו. במקרה של רבין אין זו טלטלת הרוצח, אלא הטלטלה שהרצח גרם לחברה כולה, שבתהליך פתלתל גובה מאיתנו עד היום את מחירו של הרצח – במיוחד משום שיו"ר האופוזיציה בזמן הרצח, בנימין נתניהו, הוא עדיין הדמות הבולטת ביותר בפוליטיקה הישראלית גם כעבור רבע מאה.
נתניהו בוודאי לא רצה ברצח. יתר על כן: עלייתו לשלטון כחצי שנה בלבד אחרי הרצח לא נבעה מן הרצח, כפי שטוענים רבים מאנשי השמאל עד היום, אלא אירעה על אף הרצח. עליית נתניהו נבעה ישירות מגל הטרור הנורא שספגה ישראל בחודשים שלפני הבחירות, בעיקר בעקבות חיסולו של "המהנדס" יחיא עייאש בינואר 1996. אילו נשאר רבין בחיים, והיה עומד בראש מפלגת העבודה באותן בחירות, סביר שהפסדו לנתניהו היה גדול בהרבה. הרצח דווקא הקשה על רבים לתמוך בנתניהו ובימין.
אבל במחנה רבין נתניהו נתפס כגדול המרוויחים מהרצח, גם אם לא רצה בו. גם זה מובן: נתניהו לא עשה הרבה כדי להיאבק בהסתה האישית הנוראה שהוטחה ברבין. בשנים שחלפו מאז אנשי הליכוד מצביעים על כמה הופעות שבהן ביקש נתניהו מתומכיו לא לראות ברבין בוגד, אלא רק "טועה". אבל עצם העובדה שהם נזקקים להעלות את ההופעות הללו מתהום הנשייה מעידה שלא היה מאמץ מרוכז ונמרץ, כמו שנתניהו יודע לעשות כשהוא רוצה להחדיר רעיון לשיח הציבורי. ושוב: נתניהו לא רצה ברצח, ובהחלט ייתכן שמכיוון שלא היה עד אז בישראל תקדים לרצח כזה אולי גם לא העלה בדעתו תוצאה כזו. אבל ההסתה נגד רבין בהחלט שירתה את תוכניותיו, גם אם לא הייתה יוזמה שלו.
ממילא, כשבמערכת הבחירות הראשונה אחרי הרצח ניצח דווקא נתניהו ולא יורשו של רבין, שמעון פרס, נתפסה התוצאה הזאת כבלתי לגיטימית במחנה השמאל. לכן לא ניתן לנתניהו אפילו יום אחד של חסד מצד מחנה השמאל, והוא זכה לביקורת קטלנית – לא במקרה אישית ולא רק רעיונית – גם בטרם הספיק לעשות מחדלים יוצאי דופן. אחרי תקופה מסוימת של הרכנת הראש, כנראה בתקווה שהגל יחלוף, עבר נתניהו להתקפה נגדית, שגרמה מצידה כמובן גם להגברת ההתקפות עליו. כתבי האישום, ועוד יותר מהם הצעדים חסרי התקדים שהוא נקט ונוקט כדי להישאר בשלטון בשאיפה לא מוסתרת לבטל את כתבי האישום, הפכו את הדה־לגיטימציה כלפיו לחריפה עוד יותר.
הנה אפוא סגירת המעגל האירונית: שני ראשי הממשלה היחידים בתולדות ישראל שהביקורת כלפיהם חרגה מוויכוח ועימות, והגיעה לרמת דה־לגיטימציה אישית, הם יצחק רבין של ימי אוסלו ובנימין נתניהו של השנים האחרונות. לאריאל שרון של ימי ההתנתקות היה פוטנציאל לזכות במעמד דומה, אבל הוא ניצל ממנו דווקא תודות לזהירות שכפו על עצמם אנשי הימין בכלל, והמתנחלים בפרט, בעקבות רצח רבין.
אני לא יודע אם בשוכבו על מיטתו בלילות, אחרי עוד יום שבו נתקל בעוצמת האיבה כלפיו, חושב נתניהו על יצחק רבין. אבל לי יש תחושה שרוח הרפאים של רבין רודפת אחריו מיומו הראשון כראש ממשלה, והיא כנראה גם זו שתפיל אותו בסופו של דבר. כי ראש ממשלה לא יכול לכהן זמן רב מדי כשחלקים גדולים בחברה לא רק מתווכחים איתו, אלא רואים בו מנהיג לא לגיטימי.
