עם המעבר לשעון חורף והשעה הנוספת שהרווחנו בלילה, נענו מאות אנשים לקריאה שעברה ברשת בימים האחרונים והפכו לשעה אחת לשדכנים. סטטוסים ופוסטים עם פרטים ותמונות של רווקים ורווקות מילאו את הרשת ונראה היה שמשהו גדול יכול לצאת מזה בעזרת ה'.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
כרטיס אדום בוהק: דו"ח מבקר חמור על ההתמודדות עם הקורונה
"10 חתונות בסופ"ש": עלייה בתחלואת הקורונה במגזר הערבי
האם בישראל נערכים לחילופים אפשריים בבית הלבן?
הבוקר שוטטתי בפייסבוק וראיתי גם לא מעט דיונים על המיזם ועל רווקות בכלל: ניסיונות לנתח את "בעיית הרווקות" וגם כאלה שאמרו שהם כבר התייאשו מלמצוא את הזיווג שלהם או מלשדך את החברים שלהם.
הנושא הזה בוער בכל כך הרבה אנשים, ובצורה עמוקה כל כך. בתור אחת שיצאה בעצמה לאינספור דייטים וגם כותבת על זה כל הזמן, ניסיתי לחשוב מה אני מרגישה ומה התובנות שעולות לי בעקבות קריאה של הפוסטים המיואשים. אז הנה כמה תובנות שעלו לי:
המחסום הכי גדול בעיניי בשידוכים הוא התמונה. זה לא ממש משנה מה מספרים על בן אדם, ברגע ששולחים תמונה פתאום רבים מתחילים לסרב, גם אם קודם כל הפרטים נשמעו להם מתאימים וזה בדיוק בדיוק מה שהם מחפשים בבן או בת זוג.
תמונה היא כלום ושום דבר. היא לא מצליחה להעביר אנרגיה, חמימות, טון דיבור. היא רגע אחד קפוא בזמן ולמי שלא פוטוגני/ת בטירוף קשה מאוד לעבור מסך. בתגובות לפוסטים קודמים שלי התפתח דיון האם נכון ללכת לצלם מקצועי שיוציא תמונות טובות, והבנתי מזה שגם אם התמונה נראית טוב, יש סיכוי לא רע בכלל שהיא שונה ממילא מאיך שהאדם נראה במציאות.
אז מה, שאלו אותי כמה אנשים, נצא לדייט עיוור ונתאכזב?
עניתי להם שזה לא מדויק. קודם כל הרבה פעמים האכזבה נובעת מהפער בין התמונה (הערוכה, החתוכה, המצולמת בקפידה) לבין האדם במציאות, אז אם נוריד את התמונה לגמרי אולי נוריד גם את אחוזי האכזבה.
בנוסף, כשיושבים עם אדם אחר לשיחה של שעה-שעתיים (אורך של דייט ראשון ממוצע) אפשר לקבל תובנות וללמוד עליו הרבה יותר מאשר מבט חטוף בתמונה. לפעמים התובנות האלה והאנרגיה שהבן אדם משדר יספיקו כדי לעורר רצון להמשיך ולצאת גם לדייטים נוספים, וגם אם לא – מכל מפגש כזה לומדים קצת על עצמנו ומדייקים לעצמנו מה אנחנו מחפשים ואיפה הנקודה שלא מתאימה כדי שנדע בפעם הבאה לחפש משהו מתאים יותר.
באופן אישי, כפי שחשפתי בדף הפייסבוק שלי בחודשים האחרונים, יצאתי להמון דייטים הזויים במהלך השנים, אבל כל דייט כזה בסופו של דבר דייק לי יותר מה אני מחפשת (וגם מה לא). אז זה היה לטובה.
הרבה זוגות נשואים שאני מכירה נפגשו במקרה – באוטובוס, במפגש אצל חברים, באוניברסיטה ובסיטואציות נוספות.
הם ראו את האדם שמולם מתנהל וצוחק ומדבר ואהבו את מה שהם ראו, אז הם החליטו להתחיל איתו והשאר היסטוריה. רבים מהם מודים בפה מלא שאילו היו רואים מראש תמונה של בן או בת הזוג הם כנראה היו פוסלים אותם ולא יוצאים איתם. מה השתנה? הם ראו את האדם בחיים האמיתיים, וזה עשה את כל ההבדל.
אוקי, אז מה לדעתי צריך לקרות? צריכה להיות מחאה שתתחיל מלמטה, מהרווקים והרווקות עצמם. לא להסכים לשלוח תמונה ולא להסכים לראות תמונה. כן לשמוע פרטים, כן לברר לעומק אם האדם הזה יכול להתאים, כן לבקש שיספרו עליו מהיכרות אישית ולא רק פרטים טכניים ויבשים.
אבל לא לראות תמונה.
דייט ראשון הוא לא חתונה ואין בו שום התחייבות להמשך הקשר. אם המראה החיצוני באמת כל כך דוחה אז פשוט לא ממשיכים הלאה. במקרה הגרוע בזבזתם ערב שבו יכולתם במקום זה לשבת בבית ולצפות בנטפליקס. במקרה הטוב נפגשתם עם אדם נחמד והעברתם איתו את הזמן בנעימים, ואולי אפילו המשכתם הלאה לדייטים הבאים.
בשלב הז אני כבר יכולה לספר שבדיוק על הנושא הזה כתבתי את הספר שלי, שאני מקווה שבאמת יביא לשינוי אמיתי בעולם הדייטים; הספר מדבר על רעות, בחורה מכוערת מאוד שלא מצליחה לצאת לדייטים בגלל המראה שלה. היא נרשמת לאתר שידוכים יחודי, במטרה לפגוש בחור שיכיר קודם את האישיות שלה לפני שיראה אותה. באתר היא פוגשת את אלעד, הקשר ביניהם הולך ונרקם, ואז אלעד מבקש לפגוש אותה במציאות. וכאן… הדברים מתחילים להשתבש.
האם גם לבחורה מכוערת מגיע למצוא זוגיות אמיתית? האם בחור מבוקש כמו אלעד יצליח לראות מעבר למראה הדוחה שלה ולהתחבר אליה בזכות מי שהיא?
כשבקשה לראות תמונה מראש תהפוך למשהו לא מקובל, ויציאות לדייטים יתבססו נטו על התאמה אישית, אני חושבת שנצליח לראות הרבה יותר שידוכים יוצאים אל הפועל והרבה יותר זוגות שיחליטו לתת סיכוי אמיתי ולהמשיך את הקשר גם מעבר לדייט הראשון.
