הדרישה הציבורית לפתוח בתי ספר נתפסת כזעקה אנושית ומובנת שהסיבות לה ברורות: הילדים משועממים בבית, ההורים משתגעים, וכמובן – חייבים להציל את הכלכלה ואת המשק, חייבים לצאת לעבוד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שיתוף פעולה נדיר בין גפני ולפיד נגד המסיון הנוצרי
– צה"ל מוכרח לשוב ולהשקיע בכוחות המילואים
– היום שאחרי: כך ייראה המזרח התיכון אם ביידן ייבחר
נלך קצת אחורה, לאפריל. אחת הדמויות המושמצות בגל הראשון הייתה מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן-דוד. "מופע אימים" קראו לראיון שלה אצל יונית לוי. איך היא לא מסוגלת להיכנס מתחת לאלונקה? (על הסיכון והאפשרות של הכנסת אלפי מורים ומורות מעל לאלונקה לא שמענו הרבה) איך היא לא מסכימה לתת יד למשק הישראלי במצב החירום בו אנחנו נמצאים?
חמישה חודשים קדימה, בשבוע שעבר דווח על מנהיגות חרדית שקוראת לפתוח בתי ספר, בניגוד לחוק. הרשת געשה, מצעדי הגינויים החלו, האשמות הוטחו מקיר לקיר והכותרות הדרמטיות הציפו את האולפנים. ואפשר לדון בנפרד על ההשלכות של ההחלטה הזאת ועל הסכנות שבה, כבר עשו זאת רבים. אבל אני רוצה לדבר דווקא על ההבדל בתגובות. איך פתאום הערך של פתיחת הלימודים כבר לא כל כך חשוב? איך כל השיקולים האחרים פתאום נעלמים?
ולא רק בהשוואה ליפה בן דוד. הרי גם אצל החרדים ההורים צריכים לצאת לעבוד. נו, הכלכלה הזאת שהייתה כל כך חשובה באייטם הקודם בו דיברו ברגישות על מסעדה שנסגרה, על "מרד" של בעלי עסקים שכורעים תחת הנטל והחליטו לפתוח בניגוד להנחיות. כל כך הרבה אמפתיה והזדהות. כל כך הרבה סינגור על כך שהמרד של העצמאים נובע מחוסר ברירה, מאי אמון בממשלה. כנ"ל ההתקהלויות של המפגינים בבלפור. עם כזה חוסר היגיון, סרבול בהנחיות, זלזול של הבכירים. איך אפשר להבין אותם אחרת?
והמרד החרדי? מה זאת אומרת, הוא נובע מבורות, ציות עיוור וניתוק מהחברה הישראלית! מה השאלה בכלל. פתאום במקרה הזה לאף פרשן אין הסבר אחר. נעלמה הסימפתיה, נעלמו ההזדהות וההבנה. ברוכות הבאות דעות קדומות.
אז בואו נשים דברים על השולחן: גם חרדים משתגעים בבית עם הילדים. אצלם זה לא 2.3 ילדים למשפחה אלא שבע, תשע ו-13 נפשות בדירה עם שלושה או ארבעה חדרים. בלי מרפסת או חצר וגינה. ואין מסכים, ואין טאבלט לכל ילד. אתם מוזמנים לעשות ניסוי כזה. להעסיק את הילדים כל היום בלי שום מסך ובלי אף אמצעי דיגיטלי. ולא, אין לימודים בזום. יש קו קולי. ולא לכל ילד יש טלפון. בהצלחה. לא לחינם הוציא ראש עיריית אלעד את הנייד הכשר שלו בשידור ושאל למה נפל המכרז להקצאת פלאפונים כשרים לתלמידים? חצי שנה, כפי שהוא טוען אין לו מענה. לא מדובר פה במחשב או טאבלט. המדינה נכשלה להציג אלטרנטיבה. כל ניסיון למצוא מתווה ופתרון לא צלח.
בקבוצות נשים סגורות שיתפו מספר אמהות שכן, הן ישלחו את הילדים לבתי הספר. הנזק הנפשי שמתחיל להצטבר מטריד אותן יותר. רבות לא דיברו בכלל על אידיאולוגיה גדולה. אלא צורך יומיומי פשוט. אז נכון, פתיחת מוסדות חינוך כעת היא עבירה על החוק, ואולי יש לקוות שהן הביעו משאלת לב הרבה יותר מאשר פעולה אמיתית, אבל אפשר שלא להבין את המשאלה הזו? איך אפשר ביד אחת לשתף אלפי בדיחות על "ילדים למכירה" ו"שלחתי את הילד לגן כבר בלילה" וביד שנייה לזעוק על רצון של קהילה לחנך את הילדים שלה? רצון של ציבור שלם לנהל שגרה בתוך כאוס שלם.
יבואו ויטענו שלא ייתכן שיהיה דין אחד לחרדים ודין אחר לשאר הציבור, מסכימה. ואני לא בעד הפרת הנחיות. אבל גם לא ייתכן שיש תלמידים שכבר שבעה חודשים לא לומדים בצורה מסודרת, אפילו לא בזום. איך זה בדיוק דין שווה?
ויש לכך השלכות. בשבוע שעבר פורסם על נערים ונערות במגזר החרדי שהידרדרו לפשע וסמים. מי יכול לשער בכלל מה הם עוברים. וזה רק המידע שמצא דרכו החוצה לתקשורת. את זה לא תשמעו מאף דובר חרדי. זו כביסה "לא נקייה" ששומרים עמוק בפנים. המכונות בחל"ת.
חלקים גדולים בחברה החרדית לא מבקשים יחס שונה, אלא מותאם אליהם תרבותית. אני לא מצדיקה מערכת חינוך פיראטית. אבל תגובת האנטי האינסטינקטיבית היא מסוכנת לנו כציבור.
אפשר לשנוא את החרדים, אפשר להעביר עליהם ביקורת. זה נורא קל ובטח פופולרי. הלייקים מובטחים מראש. אבל אפשר להביע מעט חמלה. להציג עוד צד לסיטואציה. לרגע לדמיין מה הם עוברים. לא הנציגים והדוברים למיניהם, אלא האזרח הקטן שיושב בבית. האבא שכבר שש פעמים היה צריך להיכנס לבידוד, האימא שחצי שנה לא יצאה מהבית. יוסי בן השבע שלא ראה את החברים שלו מפורים ואיילת בת העשר שכבר לא זוכרת מה זה טיול. גם להם יש בריאות נפש שצריך להתייחס אליה ולתת לה מקום. גם הזעקה האנושית הזאת צריכה להיות מובנת.
