חיה בת שנה היום. שנה לפני שהיא נולדה איבדנו את העובר הראשון שלנו בלידה שקטה. וחצי שנה לפני כן איבדתי את אבא שלי, שנפטר מסרטן. לכן קראנו לה חיה. הנה, אחרי כל המוות השחור, סוף סוף, קצת חיים להתנחם בהם. קצת חיות להתפשפש בה. סוף סוף, קצת צווחות מוזרות וזחילות נחושות ואמבטיות פושרות ושיניים בוקעות ובקבוקים דביקים ומשחקים מטופשים וחיוכים פשוטים וקבוצות וואטסאפ חופרות. סוף סוף. חיה באה. אחרי כל המדבר הזה. סוף סוף. קצת חיים.
שנה עברה. אני מרפרף בפלאפון על התמונות שצילמתי ביום של הלידה, והבטן שלי מתכווצת. אני זוכר איך ברגע שהיא נולדה, ממש, בשניות הראשונות שראיתי אותה, שנגעתי בה, אני זוכר שהרגשתי את הלב שלי מתרחב. מגדל עוד חדרים. במין פרויקט תמ"א מזורז. אני זוכר שהסתכלתי עליה, וחשבתי לעצמי, שזהו, שחוץ ממנה, לא אכפת לי משום דבר בעולם הזה. שירה שכבה על המיטה, הלומה מכאבים, ולא היה לי אכפת ממנה. אמא שלי התקשרה, לשמוע שהכול בסדר, ולא היה לי אכפת ממנה. וגם מעצמי לא היה לי אכפת. כשרצנו לחדר הלידה, נתקעתי עם הראש במין סבונייה כזאת, של בית חולים, ודיממתי מהקרחת. הפצע כאב לי. נורא. אבל הוא לא הזיז לי. כי רק לה דאגתי. רק ממנה היה לי אכפת.
שנה עברה. הבקרים מתחילים בשש וחצי. ברבע לשמונה אנחנו לוקחים את חיה לגן. וברבע לארבע אוספים אותה ממנו. בארבע, בערך, היא אוכלת קצת פירות. אחר כך היא משחקת בסלון. נשענת על השולחן. כמעט הולכת. מכניסה כדורים רועשים לצלוחיות צבעוניות. כשנמאס לה אנחנו יוצאים לגינה שמחוץ לבית. מניחים אותה על הנדנדה ומסתכלים עליה צוחקת. בסביבות שש היא אוכלת ארוחת ערב. היא הכי אוהבת בטטה, ויוגורט, ותירס. אחר כך אנחנו לוקחים אותה לאמבטיה. היא משחקת בברווזים, ואנחנו מסבנים אותה ושוטפים. מסבנים ושוטפים. כשנמאס לה אנחנו עוטפים אותה במגבת, מלבישים אותה בפיג'מה, יושבים איתה על המיטה, ומקריאים לה ספרים טיפשיים. היא לא מבינה כלום, אבל אומרים שזה מפתח לה את המוח. נראה לי שזה מה שאומרים. אחר כך אנחנו מניחים אותה במיטה עם בקבוק. מאה שמונים מיליליטר של מים חמימים. שלוש כפות של מטרנה. ועוד שתי כפות של דייסה כזאת, של דגנים. בשש וחצי בבוקר היא שוב מתעוררת.
שנה עברה. הבית שלנו מפוצץ באהבה ובשמחה, אבל הזוגיות שלי ושל שירה נראית כמו ממחטה מקומטת. אנחנו כל כך עסוקים בחיה. וכל כך דואגים לחיה. וכל כך אוהבים את חיה. וכל כך מרוכזים בחיה. שכבר אין ממש אנחנו. המבט פונה למקום אחר. וכשהוא רוצה, באיזה שצף של געגוע וצמא, להרגיש שוב את השניים, הוא כבר תשוש, מפולבל ולא טבעי. המבט הופך מתאמץ. יש לו שקיות שחורות מסביב לאישונים.
שנה עברה. חיה כבשה לנו את הטריטוריה. הבית נראה אחרת. אנחנו כבר לא היפסטרים. הסלון מלא בצעצועים צבעוניים ורועשים. האמבטיה מלאה בברווזונים מצייצים. המטבח מלוכלך מאי פעם. העגלה חוסמת את הכניסה. ומצחי, כלבנו האובססיבי, שלא יכול היה לשאת את חיה, נפרדנו כבר מזמן לשלום.
שנה עברה. וגם חשבון הבנק בהלם. החיים עם חיה יקרים. הגן לוקח כמעט שלושת אלפים. החיתולים נגמרים מהר מדי. חשבונות החשמל והמים כמעט הוכפלו. והבייביסיטריות הזחוחות והזקורות של תל־אביב דורשות חמישים שקל לשעה. חמישים. שקל. לשעה. פור גאד סייק. יש לי חבר רופא שלא מרוויח ככה.
שנה עברה. כבר שנה שיש לי חיה בחיים. התינוקת הזאת היא המתנה שלי. בזכותה האישונים שלי רחבים. האוזניים שלי כרויות. והלב שלי פתוח. רק בזכותה אני עוד מתחדש. הנה. רק השבוע, ראיתי אותה בקצה של החדר שלנו, משחקת בתלתל דוחה של אבק. ניגשתי אליה וחטפתי אותו ממנה. שלא תכניס אותו לפה. אבל חיה התחילה לבכות ולצרוח. הרמתי אותה. לקחתי אותה למשחקים שלה. שרתי לה שירים. הבאתי לה נשיקות. אבל חיה לא נכנעה. היא רצתה את האבק המטונף שלה בחזרה.
נכנעתי. החזרתי לה את האבק. חיה הפסיקה לבכות, והביטה בו בשמחה ובהתרגשות. הסתכלתי עליה מסתכלת עליו, וחשבתי. חיה צודקת. האבק הזה באמת יפה יותר מהמשחקים המפגרים שלה. הוא אוורירי ומתוחכם ואורגני. יש לו מרקם מעניין. וצבע ערמומי. יש בו יופי. וחיה מסוגלת לראות אותו. היא עוד לא יודעת שהוא "מגעיל". היא עוד לא יודעת שהוא "מלוכלך". היא עוד לא יודעת שהוא "רע". התודעה שלה עדיין לא סלקטיבית. היא לא כמוני. היא לא ממדרת ומקטלגת. הלב שלה פתוח. היא אוהבת את הכול. ושמחה בהכול. העיניים שלה רואות את היופי. רק יופי הן רואות.
וגם מחוץ לבית זה ככה. חיה אוהבת את כולם. היא מחייכת לקבצנים מוזנחים ברחוב, לשוטפי כלים בבתי קפה, לקשישים זעופים על ספסלים, לנהגי אוטובוס מרירים. חיה אוהבת. כל הזמן היא אוהבת. את כולם היא אוהבת. בלי הבדלי דת, גזע ומין. חיה אוהבת, והצדק איתה. כולנו אמורים לאהוב. כולנו אהבנו פעם. לפני שהתרבות והמערכת הזריקו בנו תיעוב, טיפשות ופחד.
זאת האמת. חיה צודקת. והחיים איתה, החיים לצידה, הם גם מסע מתמשך אל המבט הנקי והתמים. אל הפשטות והצלילות. אל הההתחדשות, אל היופי, ואל האהבה.
חיה. שנה עברה. כמה טוב שבאת.
