מגפת הקורונה תופסת בצדק כמעט את מלוא תשומת הלב שלנו. במידה שעוד נותרה רמת קשב מסוימת, היא הולכת לדרמות פוליטיות גדולות כמו הבחירות המתקרבות בארה"ב, או אלה שאולי יבואו שוב אצלנו. וכך, מתחת לרדאר הציבורי חולפות כמה שערוריות גדולות שבימים כתיקונם, לפחות כך צריך לקוות, היו מעוררות איזו שהיא ביקורת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ביידן או טראמפ, כך או כך זו סכנה לקהילה היהודית
– שמחה מימין, מרמור משמאל: השלכות מינוי בארט לעליון
– זו לא אשמת עדי ביטי, זו אשמתנו
ניקח למשל את פרשת מאגרי הגז. כשהגילוי המשמח של מאגרי הגז נודע לראשונה לציבור הישראלי, עלה מיד גם החשש שחלקה העצום של חברת נובל אנרג'י האמריקנית בבעלות על המאגרים עלול לפגוע קשות בצרכן הישראלי. הרבה מאמץ נעשה אז על-ידי דוברי הממשלה להרגיע את הציבור, בכלל זה הקמת ועדות ציבוריות שקבעו דמי תמלוגים גבוהים למדי שישלמו בעלי המאגרים למדינה, וכן הקמת קרן מיוחדת שאמורה הייתה להבטיח שתמלוגי הגז לא ישמשו לתקציב השוטף אלא לטובת פרויקטים ארוכי טווח לשיפור תשתית איכות החיים בישראל.
והנה, שנים ספורות אחר כך, מתברר שהקרן האמורה עדיין ריקה. לעיתונאים שהתעניינו בנושא הוסבר שעלויות חיפוש המאגרים והתקנתם לשימוש היו כל כך גבוהות, שיש צורך קודם כל להחזיר לבעלים את ההשקעה הראשונית, ורק אז יעבירו הבעלים את התמלוגים הגבוהים שנקבעו. זה נשמע הגיוני, אבל משום מה כמעט ולא הוזכר כלל בשלבים הקודמים. כך שמישהו כנראה עשה עלינו סיבוב: הבטיחו לנו הרבה כסף תוך יצירת רושם שהוא או-טו-טו בכיסנו, ובסופו של דבר חתמו עם בעלי המאגרים על מודל הרבה יותר מיטיב עבורם.
אם זה לא מספיק, הרי שלפני כמה שבועות נמכרה השליטה בחברת נובל אנרג'י לענקית האנרגיה האמריקנית שברון. זה מאוד מחמיא שענקית אנרגיה כמו שברון, שלפני כמה שנים תוארה כחברה השלישית בגודלה בעולם (בכל תחומי הפעילות), מתעניינת בנו, אבל מסתבר שיש לכך גם מחיר כבד. בקושי יבש הדיו של העטים שחתמו על ההסכם, וכבר מיהרה שברון, שבשבילה אנחנו עוד זירה להפקת רווחים, להודיע שמעכשיו והלאה חברת החשמל הישראלית תקנה את הגז במחיר גבוה בהרבה מזה שנקבע עם נובל אנרג'י, שכן ההסכם הקודם מחייב מבחינתם רק את השותפים האחרים במאגרים. המשמעות היא כמובן גם ייקור משמעותי של חשבונות החשמל של כולנו. מדובר בעצם בשינוי תנאי המשחק תוך כדי המשחק. למה ואיך הם מעיזים לעשות זאת? התשובה פשוטה: כי הם יכולים.
בנקודה הזו היינו מן הסתם חושבים שכל הפוליטיקאים בישראל יתחרו ביניהם על מילות גינוי לשברון הגזלנית, והבטחות לחקיקה שתמנע מהם את הגזל והפרת ההסכמים; אפילו עד כדי איום בהלאמת מאגרי הגז. אבל לשברון יש הרבה כסף, והיא יכולה לתגמל לחיוב או לשלילה אנשים שיפעלו בעדה או נגדה. אז למה להסתבך? יתר על כן: ממשלת ארה"ב, בוודאי ממשל טראמפ, ידועה כמי שקנאית למעמדן הבינלאומי של החברות האמריקניות. הממשל לא ייתן שיפגעו בחברת ענק כמו שברון, וישראל, כידוע, מתקשה להמרות את פיו של הממשל.
אבל האמת היא שגם אלמלא עמד מאחורי שברון כוחו של הממשל האמריקני, קשה היה לצפות מהפוליטיקאים שלנו לעשות משהו נגד אילי ההון ובעד האזרחים. הרי בכל תחום אפשרי הם כבר הוכיחו שהכסף, הכוח והכבוד מהווים את המשולש שלא במהרה יינתק מן הפוליטיקאי. דוגמא מובהקת קיבלנו ממש בימים האחרונים, עם פסטיבל "המוסדות הלאומיים".
בירושלים התכנס בשבוע שעבר הקונגרס הציוני ה-38; כן, זה של התנועה שיזם תיאודור הרצל, ובזכות מפעלה זכינו בכלל להקים כאן בית לאומי. אפשר היה לקוות שקונגרס כזה, שמתכנס רק פעם בחמש שנים, יעמיד לדיון את מצבו הלא פשוט של העם היהודי בכלל, ושל התנועה הציונית בפרט; את רמת ההתבוללות האיומה בתפוצות, ואת שיעורי העלייה הנמוכים למדי לישראל. את שאלת הזיקה בין ישראל לתפוצות, ואת השאלה מה בכלל הצורך בתנועה ציונית 72 שנים אחרי הקמת המדינה, כשהיעד הציוני לכאורה הוגשם זה מכבר.
השאלה האחרונה איננה שאלה אפיקורסית פוסט-ציונית. העלה אותה לראשונה לא אחר מאשר "האב המייסד" של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון. הוא חשב שמרגע הקמת המדינה אכן אין עוד מקום לתנועה ציונית חובקת עולם, ולמעשה עם הקמת המדינה הושלם תפקידה ההיסטורי של התנועה הציונית. לשיטתו, הציונות בכלל, ו"המוסדות הלאומיים" בפרט, היו רק הפיגומים להקמת הבניין ששמו המדינה, ומרגע שהושלם הבניין אין עוד צורך בפיגומים.
אבל ראיתם פעם עסקנים שמוותרים על ג'ובים? זה לא קרה גם בשיא כוחו של בן-גוריון, ובוודאי לא יקרה היום, כאשר חוסר הבושה של הפוליטיקאים מרקיע שחקים. וכך, הפך הקונגרס הציוני לעוד זירה שבה עסקנים שחלקם לא מוכרים כלל לקהל הרחב רבים על נתחים גדולים ככל האפשר מעוגת המוסדות הלאומיים; מן הסיבה הפשוטה שלמוסדות האלה אולי אין הרבה חשיבות מעשית, אבל מסתובב שם כסף גדול, שנצבר לאורך ימי התנועה הציונית כולה.
המוסדות האלה כוללים את המגבית היהודית, המתמקדת ביהדות צפון אמריקה, ואת קרן היסוד, העורכת מגביות בשאר חלקי העולם היהודי; וכמובן – הפרס הגדול, הגביע הקדוש של התנועה הציונית: הקרן הקיימת לישראל, החולשת על 17 אחוז מקרקעות המדינה, שרבות מתוכן נקנו בתרומותיהם הנדיבות של יהודים שאספו שקל לשקל, ולא חלמו שכל האוצר הזה ייפול לשליטתו של עסקן כזה או אחר.
שני פרטים מעניינים לגבי הדילים במוסדות הלאומיים: האחד – בקואליציה החדשה שותפים גם החרדים, למרות שלכאורה יש להם התנגדות מסורתית לציונות. השני – למרות האיבה הנוראה השוררת בין בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, איבה שהתגלתה בסירוב מוחלט של ליברמן לתמוך בנתניהו גם במחיר של הליכה לבחירות חוזרות ונשנות, לא הייתה לסיעות הליכוד וישראל ביתנו שום בעיה לשתף פעולה עם 'ישראל ביתנו' לשם הקמת קואליציה של חלוקת ג'ובים בהסתדרות הציונית. לליברמן אפילו הובטח פרס נאה במיוחד, בדמות שליטה בחברת "הימנותא" של הקרן הקיימת. זו החברה ששולטת ומנהלת בפועל את קרקעות הקרן הקיימת, ומתן השליטה בה למפלגה שכבר הוכיחה את הרמות העמוקות של השחיתות בקרבה משול למתן השמנת לשליטתו של חתול שמן ובעל תיאבון גדול במיוחד.
אז מי יגלה עפר מעיניך, תיאודור הרצל, שמסרת את חייך למען הרעיון הנאצל של הקמת בית לאומי לעם היהודי. רק 123 שנים עברו מהקונגרס הראשון ההוא, ועד שיורשיך הפכו את מפעלך לעוד בית בושת של חלוקת אתננים. ויש בזה לקח חשוב גם בשבילנו: גם בתקופת קורונה ודרמות פוליטיות גדולות, כדאי שנפקח עיניים ונפעל גם ביחס לאירועים שנראים כרגע פחות מרכזיים וחשובים. כדי שלא נגלה בבוא היום שאיחרנו את הרכבת, וכבר לא נשארה שום חלקה טובה שלא נמכרה לעסקנים.
