באולפנים נשמעת שוב ושוב הקריאה לעבר מקבלי ההחלטות בקבינט הקורונה, בממשלה, במשרד האוצר ובמשרד הבריאות: תלמדו מטעויות העבר, כדי שלא נגיע לסגר נוסף. אבל נראה שבאותם אולפנים לא התרחש שום תהליך שכזה. יושבי האולפנים מהדהדים בכל דרך אפשרית, בראיונות נוקבים עם מקבלי ההחלטות ובכתבות שמביאות את הקולות בשטח, את הדרישה לפתוח יותר, לפתוח מהר, לפתוח עכשיו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למען ישראל, צריך לשמור על הקרן קיימת
– מאגפים משמאל: יש עתיד תבחן את נכונותו של בנט לתמוך בלהט"ב
– הרשימה שלי: תמר איש־שלום עם הסדרות שאתם חייבים לראות
לא צריך להיות היסטוריון כדי להיזכר במהדורות שנפתחו כאן במצוקת העסקים ובהאשמות על החלטות דיקטטוריות של סגירת המשק. יום אחרי יום הם המשיכו, עד שהמסר הציף את הדרגים הגבוהים שנשברו ופתחו. לא צריך להזכיר גם שכולם, ממש באותם האולפנים, הסכימו שהפתיחה הייתה מהירה מדי והובילה אותנו לסגר השני.
מקבלי ההחלטות חלשי אופי? אולי. נכנעים לחליל התקשורתי? יש מצב. כשהתחלואה עלתה האצבע המאשימה הופנתה למקבלי ההחלטות, ובצדק. למה הם נשברו? למה הם פתחו מהר מדי וללא תוכנית הדרגתית מסודרת? למה אין היגיון? גם היום עבודת הממשלה לא חפה מטעויות ומפוליטיקה, רחוק מזה, אבל אי אפשר לומר שלא נעשה חשבון נפש בין הסגרים. הפעם לדוגמה התפרסמה לפני כשבועיים תוכנית מפורטת ליציאה מהסגר כולל יעדים והסברים. התוכנית לא מושלמת ומלאת חורים ולעיתים קרובות נדמה שחכמי חלם היו גאים בנו, אבל היא הדרגתית ונותנת אופק, מה שלא ממש היה קיים ביציאה מהסגר הראשון.
השאלה שלי הפעם לא מופנית למקבלי ההחלטות אלא לעיתונאים ולעורכי המהדורות: אתם עשיתם חשבון נפש? אתם שיפרתם את עמדתכם מול הכאוס במדינה? לכלי התקשורת עוצמה רבה, כוח אדיר על מקבלי ההחלטות ויכולת השפעה לא מבוטלת על העמידה הלאומית. הבחירה למסגר כל החלטה כפוליטית, נטולת היגיון וטיפשית לא משקפת את האמת, ובנוסף מעמיקה את הקושי של הציבור לשאת את הגזרות.
בריאיון שנתנה אמש ראש שירותי הבריאות ד"ר אלרועי פרייס לדני קושמרו וקרן מרציאנו בחדשות 12, היא הסבירה את ההיגיון מאחורי ההחלטה איזה ענפים לפתוח ביום ראשון הקרוב ואיזה להשאיר סגורים. ההסברים היו מנוקים ונשמעו סבירים במקום להדהד אותם, המשך הריאיון וגם הכתבה שהוצמדה אליו הדהדו את חוסר ההיגיון, את השאלות שדווקא קיבלו מענה, ואת האמירות הפופוליסטיות על פוליטיזציה של כל צעד במערכה.
למה פופוליזם? זה אומנם לא פשטני כל כך, אבל האינטרס הפוליטי של חברי הממשלה הוא שהסיוט הזה ייגמר ועדיף בצורה הכי מוצלחת שאפשר, לא טוב להם שהמשק סגור ושאנשים נפגעים. הם גם יאלצו לתת דין וחשבון לציבור ביום הבוחר וככל הנראה רבים מהם יראו את הדרך החוצה ממשכן הכנסת. תציצו בסקרים, על טעויות מדיניות בפוליטיקה, באופן כללי, משלמים.
לעומת זאת יושבי האולפנים, למרות הכוח הבלתי נתפס שיש להם, לא נאלצים לתת דין וחשבון לאף אחד. קרן מרציאנו ודני קושמרו מובילים את המהדורה המרכזית יותר מעשור, הם יכולים להמשיך לשאול את השאלות הקשות אבל הלא מקדמות, לגרוף את הרייטינג וללכת הביתה בנחת. הכיסא שלהם לא מתנדנד בעקבות ההחלטה שלהם לקדם את פתיחת הסגר הראשון וגם לא בעקבות ההחלטה לחזור על הטעות הזו ולקדם גם עכשיו את פתיחת הסגר השני מהר יותר ומוקדם יותר.
חשוב להדגיש, המצוקה בישראל היא אמיתית, אין לתאר את הקושי שנושאים על כתפיהם בעלי העסקים, ההורים לילדי הזום, אנשי החינוך ובכלל שכבת האוכלוסייה שנושאת את הכלכלה. אנחנו במשבר עצום ויש מקום בוודאי במהדורה המרכזית להשמיע את קולות הכאב והתסכול, לתת במה לגיבורי היום יום. בלי ספק תפקיד התקשורת הוא גם לבקר את הנעשה ובאמת לשאול את השאלות הקשות אבל יחד עם זה יש כאן אחריות גדולה ואפשרות אמיתית לעזור לציבור בישראל לעבור את הסיפור הזה בצורה הגיונית יותר, קצת פחות הדהוד של כאוס ומעט יותר מילים שנותנות כלים להבין את ההיגיון.
לאנשי קבינט הקורונה יש הרבה כוח בידיים, הם יושבים על שאלטר החיים של כולנו אבל יחד עם זאת כובד האחריות מונח על כתפיהם. למהדורות בישראל יש כוח רב בידיים אבל האחריות מהם והלאה. הצופים אוהבים את האמפתיה לכאב שלהם, והרבה יותר קשה לשמוע, לשדר ולהבין את התמונה המורכבת שהציגה ד"ר אלרועי פרייס. בכל זאת, מצד האמת והאחריות, היה ראוי שזה יהיה הקו המוביל.
