השבוע פגשתי מכר שלי, שעלה לפני כמה שנים מארצות הברית. בצעירותו היה מצביע בקביעות למפלגה הרפובליקנית, וכששוחחנו על הבחירות המתקרבות, הביע חשש מפני עלייתו של ג'ו ביידן לשלטון, ומפני צינון היחסים החמים שנוצרו בתקופת טראמפ. במשך דקות ארוכות דיבר אותו מכר נגד ביידן, וכששאלתי אותו, לבסוף, האם הוא מתכוון לנצל את האזרחות האמריקאית שלו ולהצביע כאן, השיב בפשטות: "לא. זו לא המדינה שלי".
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הרשימה שלי: תמר איש־שלום עם הסדרות שאתם חייבים לראות
כתב אישום חדש חושף כמה קרובים היינו למלחמה בדרום
זו לא אשמת עדי ביטי, זו אשמתנו
חברת הכנסת תהלה פרידמן (גילוי נאות: אנו מיודדים, ואני מעריך את פועלה) והשרה עומר ינקלביץ אמנם לא מציעות להעניק ליהודי התפוצות זכות הצבעה לכנסת, וכך גם לא עמיתי צביקה קליין: הדיון שמתנהל כרגע הוא על "מנגנון היוועצות עם יהדות התפוצות", שבמסגרתו תחויב מדינת ישראל לשמוע את דעותיהם של יהודים ברחבי העולם בקשר להחלטות שנוגעות אליהם. אולם ההחלטה הזו, אם תתקבל, פוגעת במשמעות של האזרחות הישראלית, ומארגנת מחדש – באופן בעייתי – את הגבולות האזרחיים של המדינה.
ההצעה להקים מנגנון היוועצות עם יהודי התפוצות מעוררת את הקונפליקט היסודי בזהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: בית לאומי לעם היהודי, אך גם דמוקרטיה ששואפת לקיים שוויון לכל אזרחיה. חוק השבות, שמעניק לכל יהודי כרטיס כניסה אוטומטי למדינת ישראל, מבטא אמנם את הצד היהודי במשוואה הזו, אך יהודי מפריז או מניו יורק שמגיע לכאן, ורוצה להיות חלק אינטגרלי מהמקום הזה חייב להפוך לאזרח ישראלי. כך צריך להיות במדינה דמוקרטית: האזרחות, על כל מה שנובע ממנה, היא זו שמעניקה את הזכות להשפיע באופן ישיר על מה שמתחולל כאן.
האם על הכנסת להיוועץ ביהודי העולם לקראת החלטות הרות גורל? שרת התפוצות ינקלביץ' תגיש הצעה החלטה לממשלה, שכולל הקמת "מנגנון היוועצות עם יהודי העולם" שיחייב משרדי ממשלה להיוועץ עם יהודי העולם על צעדים כאלה ואחרים. מדובר בהצעת חוק פרטית של ח"כ תהלה פרידמן שינקלביץ' תגיש לממשלה pic.twitter.com/RbcsC7P4pc
— Zvika Klein (@ZvikaKlein) October 23, 2020
ישראלים רבים נחשפים לקהילות יהודיות בעולם, וטוב שכך: המפגש הזה מפצה על בורות וחוסר היכרות עם זהויות יהודיות מגוונות. אך כשהם חוזרים ארצה, אותם ישראלים מבקשים, לא פעם, לחזק את הקשר בין ישראל לבין התפוצות. אולם הקשר שלנו, היהודים בישראל, עם יהודי העולם, שייך לכובע אחד שלנו – הכובע הדתי, הלאומי והתרבותי; את הכובע הזה חובשים יהודי מפתח תקווה ויהודי מניו ג'רזי, יהודייה מבואנוס איירס ויהודייה מרמת השרון. זוהי זהות תרבותית, דתית והיסטורית משותפת, חשובה ומשמעותית – אין להמעיט בערכה. אולם היהודים בישראל חובשים כובע נוסף, אזרחי, שאותו חובשים גם אזרחים ערבים מאום אל-פחם או מטייבה. ביני לבין היהודי מניו-יורק כרותה ברית של עם בעל עבר קולקטיבי; ביני לבין האזרח הערבי מנצרת כרותה ברית אזרחית: שנינו חיים באותה כברת ארץ, מצביעים לכנסת, משלמים מסים, קושרים את גורלנו יחד במקום הזה, לטוב ולרע. הברית הזו – ולא הברית עם היהודי מניו-יורק – היא הברית הישראלית החשובה והמשמעותית בכל מה שקשור לעתידו של המקום הזה.
אין הכוונה שצריך להתעלם מקולם של יהודי התפוצות, או גרוע יותר: להתנשא עליהם, ואז לקחת בשמחה את כספם. אבל אסור גם להעדיף את הברית עם יהודי התפוצות על פני הברית עם כלל האזרחים שחיים כאן. מדינת ישראל היא ביתם של האנשים שבחרו לחיות בה, והם – ורק הם – יקבעו באופן ישיר את גורלה. דלתה של המדינה פתוחה תמיד בפני יהודי העולם שיבקשו לבנות בה את ביתם, אך אם ישראל תהיה ביתו של העם היהודי כולו לפני שתהיה בית לאזרחים הישראלים – יהודים ולא-יהודים – היא תמעל בתפקידה, ותפר את החוזה הבסיסי בין המדינה לבין אזרחיה.
