א' היה מאבטח במרכז הקניות שליד ביתי. ברוסיה עבד כדוקטור לכימיה; בארץ קודשנו הוא בדק תיקים. מדי פעם היינו יושבים ומשוחחים. פעם אמר לי א' בהשתוממות: "חיים, אמרו לי שאתה רב. יכול להיות שזה נכון?" כאשר אישרתי, הוא הביע פליאה: "דווקא נראית לי אדם אינטליגנטי". פעם סיפר לי א' שהוא ניסה לקבל עבודה בתור "סבא זה"ב", שמסייע לילדים לחצות את הכביש. המראיינת שמעה שהוא בן 74, וסירבה להמשיך בתהליך. היה זה בימי נשיאותו של שמעון פרס, וא' הפנה את תשומת ליבה לעובדה שהנשיא שלנו כמעט בן 90. "נשיא זה נשיא", אמרה המראיינת, "כאן אנחנו מדברים על עבודה אחראית: צריך להעביר ילדים את הכביש".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משחקים 90 דקות: כדורגל ספרותי בניחוח צרפתי
– דור הזום: המרצה שיודע איך לשפר את הלמידה מרחוק
– הגיע הזמן שגם במהדורות יעשו חשבון נפש
אין לנו הרבה ציפיות מהנשיאים שלנו. לנוכח מעלליהם של כמה מהנשיאים האחרונים, היום אנחנו בעיקר מצפים מהנשיאים שלא יעשו לנו יותר מדי פדיחות. התרגלנו להסתפק במועט. למרבה הצער, נדמה לי שבכל תולדות המדינה היו רק שני נשיאים שהעם אהב מאוד: יצחק בן־צבי ויצחק נבון. נבון, שנהנה גם מהיתרון של שם משפחה מוצלח (אך ללא קשר משפחתי לכותב השורות הללו), עשה את טעות חייו ופרש מהנשיאות אחרי חמש שנים. הוא חזר לפוליטיקה מתוך שאיפה להתברג בצמרת, אך נשחק במאבקים האינסופיים בין רבין לפרס, והפך מנשיא בולט ואהוב לשר חינוך אפרורי למדי.
התרגלנו להנחה שהנשיאות היא בעיקר סידור עבודה לפוליטיקאים בשלהי הקריירה שלהם. מכל נשיאינו, רק אחד – אפרים קציר – לא היה לפני כן פוליטיקאי. זה כך בעיקר משום שאת הנשיא בוחרים חברי הכנסת, ומבחינתם יש יתרון משולש במסורת של בחירת פוליטיקאים לתפקיד הרם הזה. הנוהג הזה מאפשר להם לפרגן לעמית ידידותי, מתווה דרך נוחה לבעוט למעלה עמית פחות ידידותי, וגם פותח עבורם אפשרות תעסוקתית לעתיד. אפשר להבין את החשבון של הפוליטיקאים, אך נדמה לי שהנימוקים האלה אינם מכריעים ברמה הלאומית.
בקיץ ייבחר הנשיא ה־11 של מדינת ישראל, ורשימת המועמדים כבר רותחת. כרגיל, כמעט כל המועמדים הם פוליטיקאים בעבר ובהווה: יולי אדלשטיין, בוז'י הרצוג, עמיר פרץ, יהודה גליק, שמעון שטרית ואחרים. יש שמדברים על שדרוג או שנמוך נתניהו לכדי נשיא, בשביל החסינות. בליכוד זממו השבוע לשלוח את גנץ לבית הנשיא, בתמורה לוויתור על הרוטציה. ואני אומר: הגיע הזמן למשהו אחר.
יש אישה שלא הכריזה על מועמדות לנשיאות, אבל העם כבר בחר בה. סקר של מכון "דיירקט פולס" הראה ש־44 אחוזים מהישראלים רוצים את מרים פרץ כנשיאה. במקום השני זכה הרצוג עם 18 אחוז. סקר של "מאגר מוחות" הוסיף לרשימת המועמדים את נתניהו, והתוצאה הייתה נחרצת עוד יותר: פרץ קיבלה 50 אחוזים, ונתניהו 23 אחוז.
בכל שנותיי במדינה הזו אינני זוכר איש או אישה שזכו לאהדה עממית כמו מרים פרץ. בכל מקום היא מתקבלת בהערצה יוצאת דופן. כמובן, הקורבן העילאי שהקריבה למעננו מעורר בכולנו התרגשות והשראה, אבל זה לא נגמר שם. בכל פעם שהאישה הזו מדברת יוצאים מפיה דברי חיזוק, אחדות ואמונה שאין כמותם. מרים פרץ מלמדת אותנו מה היינו רוצים להיות. יותר מזה: היא משכנעת אותנו שבעומק נפשנו אנחנו כבר מי שהיינו רוצים להיות. נדמה שכל אזרחי ישראל אוהבים אותה, מלבד אולי עיתונאי "הארץ" רוגל אלפר, ועם ההסתייגות הזו נוכל לחיות.
אנחנו היום בעיצומה של תקופה קשה מאוד. מבחינה אובייקטיבית, היו לנו תקופות קשות יותר, אך המגפה שונה מאתגרים אחרים בכך שהיא חשפה רק את נקודות החולשה שלנו, בלי אף נקודת אור. לנוכח כל אתגר אחר אמרנו: אמנם הכלכלה על הפנים, אבל הממשלה נחושה לתקן. או אולי: אמנם הממשלה לא מתפקדת, אבל רוח העם חזקה. לפעמים אמרנו: אמנם נכשלנו, אבל לפחות אנחנו מאוחדים. בימים אלה נראה כאילו שום דבר לא מתפקד כמו שצריך. אין ממשלה מתפקדת, אין בריאות, אין תקציב ואין אחדות. וגם אין מי שירומם את רוחנו בתוך כל הדכדוך הזה.
פוליטיקאים בעבר ובהווה, יכול להיות שהשירות הכי גדול שאתם יכולים לעשות היום לעם הוא לקחת צעד אחורה ולוותר על התמודדות לתפקיד נשיא ישראל. ולגבי שאר חברי הכנסת העכשווית, אלו שאם לא תהיה עוד מערכת בחירות בקרוב הם שיצביעו בעוד כמה חודשים מי יהיה הנשיא – מוטב שהם ייתנו דעתם לשאלה מה רוצים בוחריהם. האמת היא שאתם לא צריכים לבחור נשיא. אנחנו כבר בחרנו נשיאה; אתם צריכים רק לאשר את בחירתנו.
