בא לי לטוס לניו־יורק, אני כותבת לכם כאן כשהחלונות פתוחים על האתר של אל־על ועל האתר של בוקינג. זה התחיל בשבוע שעבר כשהוא אמר לי שיש לו השבוע מילואים – כן כן, אותו אחד שהיה בבידוד בסוכות, אתם לא טועים. אותו אחד עם הלולב והאתרוג על הפסנתר גם בעת כתיבת הטור הזה. הוא אמר שיש לו מילואים והגבתי בצורה כל כך קיצונית שאפילו אני נבהלתי מעצמי. בכי, צעקות. איך אתה עושה לי את זה, מה, אתה לא רואה כמה המצב שלי שברירי?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ישראל היא ביתם של כל היהודים אבל קודם של אזרחיה
– החתול שמיל ממולדובה: סיפור מרתק בעלילה אפרורית
– לקדש בבית, להרגיש בבית הכנסת
באותו בוקר חזרתי מניחום אבלים והייתי באורות. ממש ככה. ישבתי בניחום שעה שלמה, פשוט כי מזמן לא פגשתי בני אדם אחרים. בשלב מסוים כבר היה לא נעים כשהאבל התחיל לפהק, אז בצער רב קמתי והלכתי. כשהתקשרתי אליו לספר לו כמה זה מטורף, הצמא הזה לדבר עם אנשים, הוא הגיב בצורה אמפתית ומכילה ואמר לי: "כבר חוזר אלייך, טוב?" – ועד לרגע זה הוא טרם שב.
כשסיימנו לריב על המילואים – כלומר, אני התפרקתי והוא לא זז – חשבתי כמה בזבזתי את הזאב־זאב של החיים שלי. הפעמים שבכיתי לו למה מילואים כשאני בחודש תשיעי, הפעמים שבכיתי לו למה מילואים כשאני דקה אחרי לידה, הפעמים שבכיתי לו למה מילואים כשאוגוסט. למה בזבזתי כל כך הרבה דמעות, ולא שמרתי אותן ל"למה מילואים בקורונה".
מאז שהקטנה חזרה לגן, נפתח לי חלון הזדמנויות צר מאוד של אוויר. אני מלווה אותה ברגל לגן וחוזרת. מכירים את הילדים שלא מצליחים להיפרד ליד השער? עכשיו אני זו שלא מצליחה להיפרד. הליכה של חמש דקות לוקחת שעה ורבע. אנחנו הולכות לאט־לאט. אני נשארת קצת ליד השער, מברכת את שאר הילדים, מציעה להורים צעירים טיפים בהורות, הם מביטים באישה עם הרסטות, הפיג'מה וכפכפי הנייקי של שטיפת הבית ומסבים את המבט של הילדים כדי שלא יצפו בטרללת. ועכשיו אם הוא יהיה במילואים, גם זה נגמר. כי הגדולות כבר מתחילות את הזום, ולהשאיר את הבן מכיתה ג' והבת מכיתה א' לבד זה רעיון טוב בערך כמו לתת לילד להשגיח על האש כשקולים צנוברים (הכול שרוף, שלוש חבילות. שישי שעבר, שם, שם).
שעה אחרי הריב נכנסתי לפייסבוק וראיתי אותה, מעלה תמונה מהסנטרל פארק, עם כוס קפה בטייק אוויי, ומולה כל השלכת המדהימה של התקופה הזו במנהטן. איךךך??? – שלחתי לה בהודעה בווטסאפ. פשוט נסעתי, היא ענתה. לא הבנתי, עניתי, והתחלתי להקשות בכל השאלות: היית צריכה בידוד? יש כרטיסי טיסה? נתנו לך להיכנס? הכול סגור? הסאבוויי סגור? הקלדתי עוד ועוד, והיא ענתה בדרכה הנעימה והברורה. פשוט כרטסתי, איש לא ביקש ממני דבר. לא נדרשתי לעבור בדיקת קורונה בהלוך, לא התבקשתי להיכנס לבידוד. מסעדות ובתי קפה פתוחים לישיבה בחוץ או בטייק אוויי, חנויות רחוב פתוחות, מוזיאונים. אני לא מאמינה, המשכתי לחפור, אם זה כל כך קל איך לא כולם שם? מה אני מפספסת? היית צריכה בשלב מסוים לשקר? לא, היא אמרה לי, רק למלא הצהרת בריאות כמו של בית ספר שאין לי חום ולא נחשפתי לחולה קורונה וזהו. נפשית הדבר הזה הוא הדבר הטוב היחיד שיכולתי לעשות, ואני שלמה איתו במאה אחוז. ישבתי בטיסה עם מסכה וביי.
החברות שהצעתי להן השתפנו, והבנתי שזו אני מול זה לבד. מצד אחד ההפחדות, מצד שני המציאות. שנים שאני רואה איך אנשים מייצרים לעצמם חומות ומחסומים. הראש מאכיל בכל כך הרבה פייק ניוז וחרדות שאין להן אחיזה במציאות, אבל הן חזקות כל כך. זה חוסם אנשים בהתפתחות שלהם בקריירה, בהתפתחות האישית, הזוגית, המשפחתית. בימים שלפני הקורונה הסתכלתי על המשפחות שלוקחות את כל הילדים לשנה מסביב לעולם. זה לא עושה לי את זה, אותי אישית זה מחריד, אבל כל התגובות לתמונות כאלה היו בסגנון: "כל הכבוד על האומץ, אני לא הייתי מעז". ואיך זה שכוכב אחד לבד וכו'. ולכל שאלה יש תשובה. מה עם לימודים? נשלים כשנחזור ונתגבר תוך כדי. מה עם חברים? יחכו, ומקסימום נכיר חדשים. מה עם העבודה? או שיחכו לנו, או שנמצא עבודה אחרת שתעריך אותנו מספיק בשביל לחכות לנו. אם יש רצון למשהו, בואו פשוט נבחר בו, ויהיה אפשר למצוא את כל הסיבות ההגיוניות למה זו הייתה ההחלטה הנכונה. אפשר גם פשוט להפסיק עם התירוצים לכאן או לכאן, ולעשות את מה שבוחרים.
אני כותבת לכם כשאני יושבת מול החלון של הכרטוס, וחושבת שזה יכניס לי קצת אוויר. זה מה שאני צריכה. זה מה שאני רוצה.
למה לא, בעצם.
