כיאה לעידן המקוון, מותו של השחקן יהודה בארקן התקבל בגל של מספידים לעת מצוא. אפשר לזהות חמישה שלבי אבל שהשתרשו במרחבי הפיד. תחילה מגיעים המבשרים, ביניהם כמובן מתקיימת תחרות סמויה מי יודיע קודם על מותו. שרשורי האימוג'י והודעות ההלם של המגיבים הם מנת לחמם של הממהרים להודיע. אחריהם מגיעה בדיקת הוויקיפדיה. עדכנו או לא עדכנו. מה זה? עברו כבר חמש דקות והמת עדיין חי? איזה חוסר רצינות. אחריהם מגיעים עמודי הפייסבוק הפופולריים. הם סוקרים את הפיד בחיפוש אחר פוסטים מרגשים ששחררו מיודעיו של המנוח ומרכזים את הכול אליהם. מדובר כמובן בפצצת טראפיק מתגמלת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "שעת הנעילה" מאזנת גבורה עם רגישות
– זו לא אשמת עדי ביטי, זו אשמתנו
– דור הזום: המרצה שיודע איך לשפר את הלמידה מרחוק
עם שוך ההספדים הראשונים מגיע תורם של אנשי "המנוח ואני". אלו שממש לא הכירו את הנפטר אבל נורא דחוף להם להתאבל עליו פומבית, או אלו שנתקלו בו לפני 15 שנה במעלית והרגע הזה היה ממש משמעותי עבורם.
אבל השלב החמישי, והחשוב ביותר, הוא שלב המבקרים. בדרך כלל הוא יגיע בתום ההספדים. אחרי שסיימו להתרפק על כל רגעי הנוסטלגיה בקריירה של המנוח ושיבחו את אמנותו העל־זמנית, לא נותר אלא לעבור לטקס הטלת הרפש. אז הולכים ומפשפשים בעברו הנשכח, אולי הייתה שם איזו נערה שהטריד על הסט. ואם לא מוצאים, עוברים על אמירות מיזוגניות ששחרר אי אז בתקופה שפאות לחיים היו לגיטימיות, ושולפים אותן מהאוב. פוס אבל, הם מכריזים, הוא היה סבבה והכול, אבל "בואו לא נשכח ש־".
גם יהודה בארקן לא יכול ללכת לעולמו בשקט בלי שיתפרסם עליו איזה מניפסט פמיניסטי. הפעם הוא הגיע בדמות מאמר של שירה מייקין באתר הארץ, תחת הכותרת "צריך לדבר גם על החפצת הנשים בסרטי בארקן". מתברר שכמו שיש מחרבי מסיבות, יש גם מחרבי הספדים. מין ז'אנר חדש של אנשים שנורא דחוף להם לשטוח את ביקורתם המלומדת על המת שנייה אחרי שכיסו אותו בסדין.
באותו מאמר, מייקין סוקרת את הקריירה של בארקן ומתמקדת בסרטי המתיחות שלו, שהיו בהם לא מעט סצנות שביזו נשים ולעגו להן. "עם כל הצער על לכתו של בארקן", היא כותבת, "אי אפשר להתעלם מתרומת סרטי המתיחות שלו ושל שילון לכינון תרבות האונס הישראלית".
מבחינת התוכן והעובדות – ייתכן שהיא צודקת. חלק מהתכנים שבארקן הביא למסך היו זולים וכנראה לא היו עוברים את משוכות הפמיניזם בימינו אנו. השאלה היא איזה ערך חברתי קיים בהתגוללות ציבורית על חטאיו המוסריים־חברתיים של אדם שעבר מן העולם, ועוד בידיעה שיהודה בארקן של היום, בגרסתו הדתית והחוזרת בתשובה, מן הסתם לא היה מפרסם את התכנים האלה.
בימים של מודעות־יתר לנושא של החפצת נשים, האם פעולה כזו יכולה להוסיף לידע האנושי דבר מה שלא ידענו קודם? מהו בעצם המסר של אותם מבקרים? "חבר'ה, תתחילו לפחד, כי שנייה אחרי שייגמרו הודעות ההלם אנחנו נשלוף ציפורניים ונעבור על כל רשימת הפשעים הנשכחים שלכם"?
אדם צריך להיבחן לפי התקופה שבה חי. כמו שאנחנו שופטים מלכים בימי הביניים שהעלו אנשים למוקד בעיניים תקופתיות ופרופורציונליות, כך גם צריך להתייחס לישישים שעוזבים את עולמנו ומאפסנים בעברם מעשים מפוקפקים שהושפעו מאווירה חברתית מסוימת.
זה כמעט לא הגון לבחון מעשים שבוצעו לפני 40־50 שנה מתוך התפיסה הערכית המודרנית שאנחנו אוחזים בה היום. כי המודעות הייתה אחרת. בעוד מאה שנה ייתכן שכל העולם יעבור לטבעונות; האם יהיה זה נכון לקרוא לכל מי שאכל בשר במאה שלנו רוצח המונים או להגדיר אותו כבלתי מוסרי? טכנית אפשר, אבל זו הסתכלות מעט ילדותית.
בעניין הזה ליהדות יש התוויה ברורה. "מצווה גדולה להספיד על המת כראוי", כותב השולחן ערוך, "ואם לא היו בו מידות טובות כלל, לא יזכיר עליו". כלומר, בזמן שאדם עוזב את העולם היהדות מנחה אותנו להתמקד במעשיו הטובים, לא למנות את פשעיו. לא כי הם לא היו, אלא כי לַכל זמן ועת. יש משהו עמוק בתפיסה שמלמדת אותנו להתבונן באנשים סביבנו בצורה מעט יותר מורכבת. להבין שבני אנוש הם לא טובים או רעים, אלא שבאותו אדם יכולות לגור כמה וכמה תכונות במקביל. אדם יכול להיות שחקן או איש ספר מפואר, ובצד אפל של הנפש שלו גם להיות מטרידן או בוגדני. הוא יכול להיות גומל חסדים גדול אבל גם אבא לא מוצלח לילדיו. אנשים אינם פלקטים. אנשים הם סך כל המעשים הרעים והטובים שלהם, בחישוב שלא אנחנו, בני התמותה, אמורים לעשות עבורם.
העידן הווירטואלי מזמן לנו המון שאלות חדשות. איך ראוי להספיד ברשת. איזו אבולוציה עובר האבל כשהוא יוצא ממעגליו הקרובים של אדם אל הפרהסיה הציבורית. מה בכלל קורה לנו מבחינה רגשית באבל שכזה? הרי להגיב באימוג'י בוכה זה לא כמו לבכות באמת. אנחנו כל כך עסוקים בשאלה איך נכון להתייחס לאנשים שחיים במרחב הפייסבוק – אולי הגיע הזמן שנחשוב גם איך אנחנו מתייחסים לאלו שמתים בו.
