בפרשתנו אנו נפגשים לראשונה 'באופן אישי' עם אברהם אבינו. כל מה שאנו יודעים עליו מסוף פרשת נח הוא את ייחוסו המשפחתי, ואת סיפור מסעם מאור כשדים אל עבר ארץ כנען שנעצר באמצע הדרך בחרן. המפגש הבא שלנו עם אברהם אבינו הוא בציווי ה' אליו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך… ואעשך לגוי גדול". אולם מי הוא אברהם?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הזקנים שבינינו: הקורונה העלתה את המודעות לאוכלוסייה המבוגרת
– בעזה מאותתים לישראל: השקט עומד להסתיים
– הדרמה אתמול בכנסת מוכיחה: בליכוד איבדו שליטה
הדברים מתמיהים עוד יותר כאשר אנו משווים אותם לתיאור המובא בפרשת נח. לפני פניית ה' אל נח, מתארת התורה ש"נח מצא חן בעיני ה'", וש"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". מתוך ההיכרות עם דמותו של נח, אנו מבינים את הרקע לפניית ה' אליו: "ויאמר אלקים לנח… והקימותי את בריתי איתך, ובאת אל התיבה". נח ניצול מהמבול עקב צדקותו. אולם מה הוביל לבחירה באברהם להיות השורש של האומה הישראלית?
רק בפרשת וירא תתאר לנו התורה את דמותו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", אולם לכאורה היה מתאים יותר שהתורה תציג בפנינו את אברהם כהקדמה לבחירת ה' בו, ולא עשרות פסוקים לאחר מכן.
בספרו 'נצח ישראל' שואל המהר"ל את השאלה הזו, ותשובתו מאלפת: "לכך לא כתב גם כן קודם בחירת אברהם מעשיו הטובים, שלא תאמר כי הוא יתברך בחר באברהם ובזרעו אחריו בשביל מעשיהם… כי השם יתברך בחר בישראל בעצם, ולא בשביל מעשיהם הטובים".
יוצא מכך שהתורה בחרה להקדים את תיאור הבחירה באברהם לפני הצגתו בפנינו כדי שלא נטעה לחשוב שהבחירה באברהם כשורש להופעת עם ישראל היא פועל יוצא של מעשיו. הופעת נשמתו הכללית של אברהם אבינו היא מהלך אלוקי מכוון, שאינו תלוי במעשיו; וכמו שבחירת ה' בעם ישראל אינה תלויה ואינה מותנית במעשיו, "ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל ולא בחטא". לעומת זאת, הבחירה בנח שניצל מהמבול היא בעקבות סיבה פרטית, הנובעת ממעשיו ודמותו. לכן מקדימה התורה לתאר לנו את דמותו של נח, כדי להדגיש שזו היתה סיבת הצלתו.
אולם, כיצד ניתן להבין את הדבר? מה פשר הבחירה הבלתי-מותנית בעם ישראל? כדי להבין זאת לעומק יש לחזור לראשית הבריאה. חז"ל במדרש מתארים לנו, בדרכם המיוחדת, את מחשבותיו של הקב"ה טרם הבריאה: "ששה דברים קדמו לבריאת העולם, יש מהן שנבראו, ויש מהן שעלו במחשבה להבראות; התורה וכסא הכבוד – נבראו… האבות, וישראל, ובית המקדש ושמו של משיח – עלו במחשבה להבראות… רבי אהבה ברבי זעירא אמר: אף התשובה".
נראה שכוונת המדרש לתאר את התכנית האלוקית בבריאת העולם, היעדים והמטרות שלמען הגשמתם נברא העולם. התורה – היא הופעת דבר ה' בעולם, רצון ה', הערכים האלוקיים. כסא הכבוד – הוא הופעת ה' בהשראת השכינה בעולם הנברא. בית המקדש הוא מקום השראת השכינה. שמו של משיח, היינו, הופעתו של משיח, הוא הופעת האידאל השלם של המציאות המתוקנת. התשובה היא הכח המניע את הבריאה כולם לשוב אל ה'.
אולם במדרש זה מופיעים עוד שני דברים – האבות וישראל. כדי להופיע את כל אותם אידאלים גדולים צריך מי שיהיה נושא הדגל ומי שיגשים אותם בפועל. האבות הם שורש האומה, וישראל הוא אותו אידאל אלוקי של מי שיקבל על עצמו את התפקיד להופיע את דבר ה'. אידאל זה חייב להופיע. לשם כך נברא העולם. והנה הגיע השלב בבריאה בו אידאל זה מתחיל להופיע – הבחירה באברהם. אם נשים לב, תוכן הבחירה איננו פרסונלי אלא לאומי: "ואעשך לגוי גדול".
בדומה לבחירה הבלתי מותנית באברהם, כך הבחירה בישראל. "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא". ישראל זה אידאה, זה תפקיד. זה תפקידנו – להופיע את דבר ה' בעולם. "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת".
כתב: הרב זיו מעיין, רב בבית המדרש של המרכז האקדמי לב
