אתמול שמחנו לשמוע, מפי שגריר ארה"ב דיוויד פרידמן, שההתיישבות ביהודה ושומרון איננה כשלעצמה בלתי חוקית. במיוחד שימחה אותנו הרחבת שיתוף הפעולה המדעי לחבלי ארץ אלה. עבורנו הדברים אינם חדשים, אך טוב ונעים לשמוע אותם נאמרים מפי ידידתנו הגדולה בעולם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מי יממן את הרכב שלי?
– עונת הייחור: בעקבות הקורונה חוזרים לשורשים
– גם היום משתיקים ימנים בדיונים על רצח רבין
מעמד ההתיישבות ביהודה ושומרון נגזר ממעמדם המשפטי של חבלי ארץ אלה. הדו"ח שחיברו ב-2012 שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי, השופטת בדימוס תחיה שפירא והשגריר אלן בייקר, לשעבר היועץ המשפטי של משרד החוץ, אישר את עמדת ישראל, שבמשפט הבינלאומי יהודה ושומרון אינם "שטחים כבושים", אלא "שטחי מריבה". מטעמים היסטוריים, לישראל הזכות העדיפה בהם ואזרחי ישראל רשאים להתיישב בהם.
למושג "כיבוש" במשפט הבינלאומי הגדרה מדויקת, ששונה מאופן השימוש במילה בלשון היומיום. כדי ששטח ייחשב "שטח כבוש", היה על ישראל ליטול חבלי ארץ אלה מריבון זר.
יהודה ושומרון יועדו ב-1920, על ידי המועצה העליונה של מדינות ההסכמה בסן רמו, להיכלל בשטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל, בו יוקם "הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל". כשכתב המנדט אושר על ידי חבר הלאומים ב-1922, נאמר בו שהוא מבוסס על ההכרה הבינלאומית "לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לארץ ישראל וליסודות לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו". זכויות העם היהודי אושררו בסעיף 80 למגילת האו"ם.
פלישת ירדן ומצרים לארץ ישראל המערבית, לאחר שדחו את הצעת החלוקה של עצרת האו"ם, היתה מעשה תוקפנות בלתי חוקי. במשפט הבינלאומי מותר למדינות לצאת למלחמה רק לצורך הגנה עצמית. הניסיון של ירדן לספח את "הגדה המערבית" ב-1950 לא זכה להכרה בינלאומית. ביוני 1967, חזרו לידי ישראל השטחים שנועדו לה מלכתחילה, אשר מ-1948 עד 1967 ירדן החזיקה בהם תוך הפרת הדין הבינלאומי.
קו שביתת הנשק (הקו הירוק) המבדיל בין ישראל ליהודה ושומרון איננו גבול בינלאומי, כי גבול יכול להיקבע רק בהסכמת המדינות השכנות (כפי המצב עם ירדן ומצרים בעקבות הסכמי השלום). בהסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה נכתב ש"אין לפרש משום בחינה את קו שביתת הנשק כגבול מדיני או טריטוריאלי". לכן קו זה אינו קובע בשאלת הריבונות.
ישראל לא החילה את ריבונותה על יהודה ושומרון. היא השאירה בתוקפו את הדין הירדני שחל שם ערב המלחמה, בכפוף לשינויים שנעשו במשך השנים באמצעות צווי הממשל הצבאי וחוקים ישראלים שהחילה באופן פרסונלי על המתיישבים. הממשלה החליטה מיוזמתה לאפשר לאוכלוסייה הערבית להסתמך בפני בית המשפט על ההוראות ההומניטריות של אמנת ז'נבה הרביעית, אף כי האמנה לא חלה מכוחה היא.
ב-2002 סירב בית המשפט העליון, מפי הנשיא ברק, להתייחס לחוקיות ההתיישבות כי מעמד ההתנחלויות ייקבע במסגרת הסדר שלום, ועד אז על המדינה החובה לדאוג לשלום התושבים היהודים והערבים.
גם בעבר הממשל האמריקאי לא טען שההתיישבות ביהודה ושומרון איננה חוקית. הוא כינה אותה "מכשול לשלום", ושרת החוץ הילרי קלינטון אמרה שאינה "לגיטימית", להבדיל מ"לא חוקית".
הדברים אינם חדשים. לאחר מלחמת ששת הימים קבעו כך משפטנים גדולים. פרופ' סטיבן שוובל, פרופסור למשפט בינלאומי (לימים נשיא בית הדין הבינלאומי בהאג), כתב ב-1970 על זכותה העדיפה של ישראל על יהודה ושומרון. ב-1994 כינס את מאמריו הנבחרים בספר, ומאמר זה בתוכם.
המתנגדים לאימוץ דו"ח ועדת לוי טענו שהוא סותם את הגולל על הסיכוי לשלום. אם תיאמר האמת על מעמד השטח, לא יהיה שלום. המתנגדים גם טענו שהעולם לא יקבל זאת. נראה שגם טענה זאת מופרכת כיום. על בן-גוריון הופעל לחץ בינלאומי כבד שלא להכריז על עצמאות ישראל, אבל משהוכרזה המדינה, העולם הכיר בה והיא הפכה לעובדה קיימת. דו"ח הוועדה מבטא אותה אמת שביטאה הכרזת העצמאות בשעתה.
עם ישראל מייחל לשלום אמת. אלה שמתעקשים לכנות את השטחים "כבושים" ולהציג את ההתיישבות כלא חוקית עושים כן מתוך משאלת-לב לקרב כך את השלום. אבל, כמאמרו של אלתרמן ("תחרות לניסיון", הטור השביעי, כרך א'), "הנותנים לו [לסילוף] לגשת לשדה התחרות, מנחילים למפרע תבוסה לחרות". ההימנעות מלהצהיר על המצב המשפטי האמיתי לא תקדם את השלום אפילו בצעד אחד.
טליה איינהון היא פרופ' למשפטים (אמריטה), אוניברסיטת אריאל וחברת האקדמיה הבינלאומית למשפט השוואתי.
