חמישה חודשים לאחר שהושבע לנשיאות ארה"ב, קיים ברק אובמה הבטחת בחירות שלו ונשא נאום היסטורי באוניברסיטת קהיר, בפני קהל של סטודנטים, פקידים ואישי ממשל המצרי. מעבר למה שנאמר על ישראל ("המצב שבו לפלסטינים אין מדינה הוא בלתי נסבל") ולמה שלא נאמר בו (טרור פלסטיני, טרור בכלל), הבחירה לקיים אירוע כזה במדינה מוסלמית לפני ביקור בישראל טמנה בחובה אמירה ברורה: ממשל אובמה עושה סיבוב פרסה מהקו של קודמיו בכל הנוגע לעולם המוסלמי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הזקנים שבינינו: הקורונה העלתה את המודעות לאוכלוסייה המבוגרת
– בעזה מאותתים לישראל: השקט עומד להסתיים
– הדרמה אתמול בכנסת מוכיחה: בליכוד איבדו שליטה
מי שתהה בדבר המשמעות של הנאום מבחינת ישראל קיבל מענה בהיר בתוך זמן קצר. ארבעה ימים אחרי הביקור במצרים טרח הבית הלבן להוציא תמונה של אובמה כשהוא מדגמן שיחה טלפונית עם בנימין נתניהו, שעה שרגליו הנשיאותיות מונחות על השולחן וסוליות נעליו מופנות למצלמה, כלומר לראש ממשלת ישראל. לא צריך לעבור בהצטיינות מבחן בקיאות בהלכות האזור כדי לדעת מה המשמעות בעיני העולם המוסלמי למפגן סוליות כזה, וזה בדיוק מה שאובמה בא להוכיח. אגב, מדינת ישראל – "ידידתה הטובה ביותר של ארה"ב במזרח התיכון", כפי שכינו אותה רוב נשיאי המעצמה – נאלצה להמתין ארבע שנים עד שכבוד אובמה יואיל להגיע אליה לביקור נשיאותי רשמי ראשון.
הפרשנויות המקובלות לנאום קהיר טענו כי הנשיא הטרי מבקש להפגין את שינוי המדיניות של הממשל האמריקני כלפי העולם הערבי והמוסלמי, אולם למען האמת הוא בא להפגין בעיקר את שינוי המדיניות של הממשל האמריקני כלפי ישראל. הסאב־טקסט של נאומיו המקרבים את העולם המוסלמי לעולם המערבי היה: אפשר להפסיק לשרוף את דגל ארה"ב ודגל ישראל, חוץ מדגל ישראל.
לנאום קדמו כמה מהלכים דומים שנועדו לשדר פייסנות כלפי עולם הערבי. זה התחיל בבחירה של אובמה לקיים ריאיון טלוויזיוני ראשון דווקא ברשת אל־ערבייה המשדרת מדובאי, טרום הקשרים הדיפלומטיים בין איחוד האמירויות לבין ישראל, כמובן; המשיך בנאום מקרב לבבות בטורקיה; והגיע למסע התחנפות כלפי ממלכת הטרור איראן, מה שיתגלגל בהמשך להסכם הגרעין המפוקפק.
לכל מסעות אובמה מחוץ לארץ הקודש קדמה כמובן עבודת דיפלומטיה חרוצה במיוחד. מי שניקו את השטח לקראתו ופיזרו פרחים חינניים בשביל אל ליבם של מנהיגי העולם הערבי היו מזכירת המדינה הילרי קלינטון וסגן הנשיא ג'ו ביידן. השבוע תכריע ארה"ב אם יד ימינו של אובמה יחזור לבית הלבן – הפעם כאיש הראשון של אמריקה – או שמא, כמו במקרה של מזכירת המדינה, המוביל בסקרים ייאלץ לצפות במתמודד הפרובוקטור כשהוא מדלג מעליו וזוכה בכהונה שנייה.
הביידן שאחרי הסערה
מטבע העמדות שביידן מגיע איתן, ישראל הימנית חוששת מהיום שאחרי טראמפ. אחרי ארבע שנים מפנקות של משטר שראה איתנו עין בעין סוגיות רבות הנוגעות לביטחונה ולעתידה של מדינת ישראל, משטר שלא פעם משך את נתניהו יותר ימינה מימינה, קשה לומר שממשלת ישראל והעומד בראשה מתגעגעים למאבקי הכוחות שהיו מנת חלקם בכל שנות שלטונו של הנשיא הקודם.
במשך שמונה שנות אובמה, התעקשה האופוזיציה התקשורתית בישראל לראות בנתניהו את אבן הנגף ביחסי החוץ שלנו עם אמריקה הדמוקרטית, תוך התעלמות מוחלטת ממאמציו המוכחים של הנשיא ההוא לקירור היחסים. היום אותם קולות מזדעקים נגד שלטון נתניהו (בשינויים קואליציוניים מתבקשים), על שידידותו המופגנת עם הנשיא טראמפ פגמה במאזן היחסים השווה שישראל הקפידה (האומנם?) לנהל מול שתי המפלגות בארה"ב.
ובכל זאת, יש מקום להרגעה. גם אם ייבחר המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ישראל 2020 היא לא ישראל 2009. גם העולם המוסלמי השתנה. פתרון שתי המדינות, שהמפלגה הדמוקרטית מתעקשת עליו, נראה כעת רחוק ובלתי סביר מתמיד. התניית נרמול היחסים עם מדינות ערב בסוגיה הפלסטינית הפכה תלושה מהמציאות, נוכח מירוץ ההסכמים שנחתמים כעת בין ישראל למדינות ערב שונות, בלי שאלה ביקשו לשנות את המצב הקיים בסוגיה המדוברת. מתברר שכינון היחסים איתן לא היה תלוי מעולם בוויתורים של ישראל, אלא בשינוי עמדתה של ארה"ב. האינטרס הערבי נראה קצת אחרת כשאין כוח מגביל שעומד בין ישראל לבינו.
אבל הקלף החזק ביותר שעומד לצד ישראל – גם מול ממשל דמוקרטי חובב פשרות טריטוריאליות ומעלים עין מטרור איראני על כל גרורותיו – הוא דווקא עצם קיום היחסים הלבביים בינינו לבין ארה"ב של טראמפ. נשיא דמוקרטי שאחרי עידן טראמפ אינה יכול להתנהל כמו הנשיא הדמוקרטי שלפניו. שורה ארוכה של תפיסות אמריקניות בעניין ישראל שהיו בגדר טאבו עד 2016 – הן מצד ממשלים דמוקרטיים והן מצד ממשלים רפובליקניים – התנפצו לרסיסים נוכח החלופה שהציג הנשיא הנוכחי. במהלך הקדנציה שלו שוב ושוב התברר שאפשר גם אחרת. אחרת בענייני ביטחון וטרור, אחרת בענייני בנייה והתיישבות ביו"ש, אחרת ביחס הכללי לשותפה דוברת העברית. אם ישראל תדע להשתמש בקלף הזה ברגעים הנכונים, ביכולתה להפסיק את מסורת הרכנת הראש מול ממשלים עוינים על דרישותיהם, ולגלגל את חובת ההוכחה לממשל שמולה.
אם לקחת את הסכם הגרעין עם איראן כדוגמה – לא ישראל היא זו שצריכה להסביר כעת מדוע הוא מסוכן לשלום העולם; מי שירצה להשיב אותו על כנו, הוא זה שיידרש לתת הסברים. הוא כבר לא יוכל לומר שדברים שרואים מכאן נראים אחלה, והסיכון שווה בעיני המלך. אחרי הכול, היה בבית הלבן מישהו שנחשף למודיעין, לנתונים ולקולות האיראניים, והגיע למסקנה אחרת. ההתנגדות לחידוש ההסכם היא כבר לא עמדה פוליטית ספקולטיבית; היא חתומה ביד נשיאותית שראתה דבר או שניים בפרוטוקולים של איראן. אם ינצח ביידן במירוץ לנשיאות ארה"ב, ישראל אולי לא תלקק דבש, אבל בהתנהלות נכונה ביכולתה להימנע מעקיצות הדבורים.
