מאמר זה עוסק בתחום שהוא אולי האסטרטגי והמרכזי ביותר להצלחתה ולשגשוגה של מדינת ישראל לאורך זמן: האקדמיה הישראלית, בדגש על איכות המחקר המדעי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מרצה מהאוניברסיטה העברית למכון מחקר: תישרפו בגיהינום
– שיתוף הפעולה המדעי בין ארה"ב ליו"ש – האמת הכבושה יוצאת לאור
– 25 לרצח רבין: החזאית הבטיחה מזג אוויר נוח
שתי בעיות של האקדמיה הישראלית ידועות ומוסכמות: ניהול פיננסי שערורייתי, שקלע חלק מהמוסדות לגירעונות אקטואריים אדירים, ורמת הוראה נמוכה (שאמנם לא מטרידה במיוחד את האקדמאים). לבעיות הללו נוהגים לענות באוניברסיטאות שמהות האקדמיה היא מחקר, ומכיוון שבזה אנו מצטיינים, הבעיות האחרות משניות בלבד.
ובכן, החדשות הרעות, המשתקפות במדדים בינלאומיים רבים, הן שמצב המחקר המדעי האקדמי בישראל מידרדר בעשור האחרון ביחס לעולם. מכיוון שמדובר בתהליכים מתמשכים, האקדמיה היא כמו הצפרדע המתבשלת לאיטה בסיר המתחמם; רק כשמבינים את פני המגמה, מתברר שאנו מצויים בעיצומו של משבר אקדמי שורשי, יסודי ומערכתי, בעל השלכות ארוכות טווח מטרידות ביותר.
לפני כשנה בחנתי את מצב האקדמיה הישראלית בכמה דירוגים בינלאומיים, בדגש על הפקולטות המדעיות והחוגים הבסיסיים, כמו פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, מדעי המחשב ומתמטיקה. חלק מהחוגים הללו היו בעבר מהמובילים בעולם, אבל הנתונים הוכיחו שבעשור האחרון חל פיחות גדול במעמדם. למעט כמה יוצאי דופן, תמונת ההידרדרות, לעיתים בהפרשים של עשרות מקומות ויותר, הייתה מובהקת.
למסקנה דומה הגיעו גם ב"מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית" בטכניון, ולאקדמיה הלאומית למדעים הוגש מטעמו לפני כשנה דו"ח מפורט ומדאיג. למרבה העניין, ההידרדרות הזאת באה על רקע הגדלה משמעותית של תקציבים אקדמיים ומחקריים, ישירים ועקיפים, בהיקפים של מיליארדים. הכישלון האקדמי, אם כן, כפול ומכופל.
מצב הביש הזה אף הגיע לוועדת החינוך בכנסת ביוני השנה, בישיבה שיזם ח"כ וליד טאהא, בעקבות פרסום מדד אקדמי בינלאומי נוסף (QS) שהציג הידרדרות בדירוג המוסדות. הדיון הפך במהירות למופע הכחשת מציאות מטעם נציגי האקדמיה. הנתק מהמציאות כה גדול, עד שד"ר נעמי בק, סמנכ"ל "אסטרטגיה ובינלאומיות" במל"ג, טענה שבשקלול נכון, ישראל מרשימה אף יותר מ־MIT והרווארד!
איכות המחקר המדעי בישראל הולכת ומתקרבת לאיכות נבחרת ישראל בכדורגל, המדורגת ברבע השני בעולם. לא רצוי להשעין את עתיד המדינה על הצלחת הנבחרת
למרבה המזל, אחרי שהשמיעה ביקורת על המדדים הבינלאומיים המקובלים, ציינה ד"ר בק לטובה מדד השוואתי אחד שמתמקד בהיבטי המחקר: המדד הביבליומטרי של אוניברסיטת ליידן. ההפניה הזאת מוזרה מעט, מפני שכמו שאר המדדים גם מדד זה, שבודק כמעט 1,200 מוסדות אקדמיים, משקף את הידרדרות המחקר המדעי בישראל.
בחירה באפשרויות הרגילות של המדד ובנתונים העדכניים ביותר (2015־2018) מציגה את התמונה הבאה. במדעים פיזיקליים והנדסה מוביל בארץ הטכניון, במקום ה־151, ואחריו אוניברסיטת תל־אביב (298), בן־גוריון (327), ויצמן (335), האוניברסיטה העברית (339), בר־אילן (565), וחיפה (1,132). במתמטיקה ומדעי המחשב, תחומים שבהם היינו בעבר בחזית העולמית, מוביל הטכניון במקום ה־88, ואחריו תל־אביב (150), בן־גוריון (179), בר־אילן (338), העברית (341), חיפה (543), וויצמן (573).
אפשר להפליג עוד בנתונים ובמדדים. העיקר הוא שבעבר מצבנו היה טוב יותר, וכל בדיקה רצינית מעלה מגמת הידרדרות יחסית הנשקפת לאורך השנים. כדי לפשט את הדברים: באופן כללי איכות המחקר המדעי של ישראל הולכת ומתקרבת לאיכות נבחרת ישראל בכדורגל, שמדורגת ברבע השני בעולם. יש לנו כמה שחקנים טובים, חלקם בליגות סבירות בחו"ל, ויש לנו צעירים מבטיחים. אבל נתקשה למצוא מישהו שטוען שלישראל יש באופן כללי יתרון איכותי עולמי בכדורגל, או שרצוי להשעין את עתיד המדינה על הצלחת הנבחרת. ההיגיון הזה עוצר בשערי מגדל השן. כי לאקדמיה, מתברר, יש חוקים משלה.
חתולים ושמנת
החוקים שלהם כפופה האקדמיה הישראלית בהחלט יוצאי דופן. מכיוון שהאקדמיה דרשה ואף קיבלה עצמאות ניהולית מקסימלית, שכמותה קשה למצוא בעולם, יש כתובת מיידית לכישלון: המוסדות האקדמיים עצמם ושני הגופים שאמורים לפקח עליהם, אך מתפקדים בפועל כחתולים אקדמיים שמונו לשמור על שמנת התקציב: המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) ותת־הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת).
ד"ר יעקב ברגמן, מרצה אמריטוס בבית־הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית, מקדיש כבר שנים חלק ניכר מזמנו לבחינת האקדמיה הישראלית. פרסומיו מטרידים ביותר, ומדגימים עד כמה התרבות הארגונית הקלוקלת שמאפיינת את מוסדות המדינה לא פסחה גם על האקדמיה. ברגמן מראה כיצד נציגי האקדמיה והממונים עליה לא רק כושלים ניהולית, אלא גם מכחישים את העובדות, מייפים ומעלימים נתונים, מועלים בתפקיד הפיקוח שהופקד בידם, מטעים את הציבור ואת הדרג הפוליטי, ועוד שלל תופעות שאמורות להיחשב חמורות ממש – לוּ רק היה למישהו אכפת.
למשל, לסיכום עשור שבו אנו מוצאים הידרדרות אקדמית יחסית בתחומי הליבה המדעיים, במל"ג ובוות"ת מדווחים על "עשור של מצוינות אקדמית" ומספרים שאנו "בצמרת הדירוגים הבינלאומיים". הם יודעים את האמת, אבל דואגים לקבור אותה עמוק בנבכי כספותיהן. כשמגיעים המדדים הבינלאומיים ומציבים בפניהן מראה, מסתער "הדרג המקצועי" (שמפקח על עצמו), ומספר שהמדדים הבינלאומיים גרועים בעוד האקדמיה הישראלית מצטיינת (יותר מהרווארד ו־MIT!), תוך פיזור הצהרות תמוהות וכוזבות. הביקורת שלהם היא תמיד כלפי הדרג הפוליטי, ותמיד הם דורשים עוד כסף ופחות פיקוח.
למען האמת, משום שהכול צפוי, הבעיה היא בעיקר שהרשות נתונה. אין להאשים מוסדות על שהם מקדמים את האינטרסים שלהם. האשמה רובצת על הישראבלוף, שהעניק, בשם חופש המחקר, משהו שונה בתכלית: "עצמאות ניהולית" פטורה מפיקוח. האקדמיה מציגה את עצמה כחוד החנית של ההון האנושי, אבל בפועל מתפקדת כאיגוד עובדים גדול, מדושן תקציבים ופטור מביקורת. למה? כי היא יכולה.
במצב זה, רק טבעי שהאקדמיה מתאבנת ומידרדרת. פקידים ואקדמאים חסרי יכולות וכישורים מיוחדים אחראים להוצאת תקציבי מיליארדים, ללא אחריות, ללא שקיפות וללא בקרה. בזמן שעולם המדע עובר שינויים עצומים, ועד העובדים הקרוי "אקדמיה ישראלית" עדיין לא מצליח אפילו להבחין בין מדעי הטבע לחברה ורוח. בתנאים האלה התוצאות הבינוניות, כמו גם הכחשתן והסתרתן, צפויות לגמרי.
משבר האקדמיה הישראלית, תפוח האדמה הלוהט והאסטרטגי הזה, התגלגל כעת לפתחו של "שר ההשכלה הגבוהה" זאב אלקין. האם יעז, בניגוד לקודמיו, לנפץ את הבועה ולחולל רפורמות הכרחיות? ימים יגידו. אבל את האמת יש לומר כבר עתה: האקדמיה נכשלת במשימתה הלאומית, ומכשילה איתה מדינה שלמה.
