הכנסת דחתה השבוע את הצעת החוק של ח"כ יוראי להב-הרצנו מיש עתיד לפיה טפסי המדינה הרשמיים יותאמו גם להורים גאים וייכתב עליהם 'הורה 1' ו'הורה 2' במקום 'אם' ו'אב'. אם להשתמש בביטויים מתוך הסדרה המדוברת "שעת נעילה" נראה שהמודיעין הלקוי של השמאל פספס את כל הסימנים המקדימים. ברגע שהסתיימה ההצבעה בתוצאה 48 נגד ו-25 בעד הם הבינו שהחזיקו ב"קונספציה" מוטעית לגבי הרשימה הערבית המשותפת שהצביעה נגד. הטוויטר, לצורך העניין, שימש כ"ועדת אגרנט" שלהם.
אם להשתמש בלשון המעטה, השמאל בישראל המחיש השבוע את הביטוי "הצתה של פלורוסנט". ההסבר הכי פשוט? הבת שלי הבינה מהר מהם שפיית השיניים היא אימא שלה ואנוכי. פרופ' גמזו הבין מהר יותר איזו טעות הוא עשה כשלקח על עצמו את התפקיד. וואלה, אפילו בגין קלט מהר יותר שאריק שרון לא הולך להיעצר אחרי 40 ק"מ מהגבול הצפוני.
רק השבוע הבינו בשמאל הישראלי שהרשימה המשותפת היא רשימה דתית, אסלמית ושמרנית. אפילו הקומוניסטים והחילונים שביניהם לא רוצים להסתבך בסוגיה הזו מול הציבור הערבי. רק השבוע הם הבינו שלמרות ההסכמה הגורפת שהכיבוש משחית, שצה"ל רע ושהמחבלים רק נקלעו לסיטואציה, יש ביניהם, בין השמאל היהודי והמפלגה הערבית, תהום עמוקה באופן שבו נתפסת הקהילה הלהט"בית.
ולא שלא רמזו להם. בכל ויכוח בו כינו את הרב התורן שנכנס להם בין הכוונות "הומופוב", היו מציעים להם ללכת לבדוק מה חושבים השותפים לאופוזיציה על הסוגיה. הם כמובן התעלמו. כמו שהתעלמו מסרטונים שצצו ברשת שהציגו לראווה חבורה של ערבים מפוצצת במכות את מי שנחשד בעיניהם כלא סטרייט, או שלא "שמו לב" שבאף כפר ערבי אין מצעד גאווה.
זה באמת היה קצת מביך. כמו להסתכל על בן אדם בן 50 שלא מוכן ללכת לישון בליל הסדר כי הוא רוצה לראות את אליהו הנביא שותה מהכוס.
היו גם את אלו שהעדיפו, בנוהל קבוע, להפוך את בנט וסמוטריץ' לחשוכים ופשוט להתעלם:
עקיבא ביגמן ניסה להסביר למתקשים:
ובפינת ה"העלה נקודה":
היה גם מי שהתעכב דווקא על הציניות במילים "באמת תודה לאיימן עודה ואחמד טיבי". כשאני קראתי את זה חשבתי לעצמי שאפילו עכשיו הוא לא ממש מבין עם מי יש לו עסק והוא בורר מילים. משהו שבטח לא היה קורה לו ביחס לרב רפי פרץ או לאופיר סופר.
אלדד יניב גם הרחיב מדוע הוא בהלם. בקצרה, אפשר להגיד שהוא עדיין בהלם שיש אנשים שחושבים אחרת ממנו:
ולסיום, גם בפיד ימין היה מי שהחליט שזה הזמן לחבק את הרשימה המשותפת בעקבות כלל הבסיס: האויב של היריב שלי הוא החבר שלי. אין יותר יד על המצח מזה:
תיקון: נמצא משהו מביך יותר:
כיכר רבין או קבר רחל
בשנים הראשונות כל חובש כיפה סרוגה היה מוריד את הראש ומחכה שיעבור זעם. אחרי כמה שנים, עדיין טרום הרשתות החברתיות, התחילו ראשוני כותבי הטורים להביע מחאה על הטינופת שנאלצנו לספוג בתקשורת ללא שום סינון. אחר כך היינו צריכים להסביר למה אנחנו לא באים לעצרת ולמה אנחנו לא צמים. רק בשנים האחרונות אפשר להגיד שהרמנו קצת את הראש. התחלנו לנסות ולדבר על עובדות – אבישי רביב מהשב"כ הפיץ את תמונת רבין במדי נאצי, נתניהו הדגיש שרבין לא בוגד, על הארון היה כתוב "רבין ממית את הציונות", ועד היום מחפשים את "הרבנים המסיתים" ולא מוצאים אפילו שם אחד – אבל הריטואל הקבוע, מדי נובמבר, שכולל אמירה של מישהו דתי, ניפוח שלה לממדים היסטריים וקינות "איך לא למדנו כלום" (כמובן שאלו שאומרים אותה לא מתכוונים שהם לא למדו שום דבר, אלא אחרים) – עומד בעינו.
השנה הדליק את המדורה השר רפי פרץ ששכח אולי שהיה שר חינוך ביום הזיכרון הקודם ופנה לשר החינוך הנוכחי בנושא "מהותי" מאוד:
מאותו רגע, הפיד דן בשאלה המהותית, החשובה והקריטית: האם במערכת החינוך עוסקים ברחל אמנו, האם עשו את זה גם לפני רצח רבין והאם עושים את זה רק כדי לא לדבר על "מורשתו" של ראש הממשלה.
ראשונים, אלו שהתנדבו לפשפש בזיכרונם מימי בית הספר העליזים:
אל תרגישו לא נעים אם זה נראה לכם אחד הדיונים הכי מיותרים שנתקלתם בהם. מתוך הנחה שכל המגיבים דוברי אמת אפשר להסיק באופן חד וברור שהיו מקומות שציינו והיו מקומות שלא. דרמה. בחיי, אם כבר להתווכח ויכוח משנות ה-90 כבר עדיף הוויכוח בין מעריצי "חברים" ו"סיינפלד".
מה באמת חשוב? הניסיון לעיצוב התודעה מצד אנשי השמאל שנמשך כבר 25 שנים. לפי ההיסטוריה האלטרנטיבית שהם מציירים, הימין בישראל השתגע מגן העדן שהיה פה והסית נגד רבין רק כדי להחליף את השלטון. אף מילה על עשרות ההרוגים מהאוטובוסים שהתפוצצו בכל פינה, אף מילה על הפרות גסות של הסכמי אוסלו והתהליך הדורסני ולא דמוקרטי שהביא לאישורו.
מוכן להמר שהיא לא יודעת להגיד, בלי גוגל, אפילו שם של רב אחד. חיפוש קצר היה מגלה לה שארבעה חודשים אחרי הרצח כתב היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן יאיר שמצוי בשמאל העמוק ביותר – כלומר לא מחפש לעשות הנחות למישהו מהרבנים – כי אין ראיות להגשת כתב אישום נגד אף אחד מהם. "על סמך שמועות בלבד אין ניתן לבסס אישום פלילי", כתב.
והנה עוד דוגמה:
אמנם פרשת נח עברה כבר אבל צריך כישרון גם בשביל לכתוב ציוץ עם 7 שגיאות:
גם בלי להיכנס לפרטי פרטים היסטוריים, אפשר – כמו מיטל הרץ, שרה העצני ויעל שבח – להגיד שנגמרו הימים בהם שיחקו לנו בראש ושאנחנו בהחלט יכולים לענות:
ואם התחלנו את העניין בשימוש של הימין הדתי בישראל ביום פטירתה של רחל כדי להימנע מלעסוק במורשתו של רבין, אפשר לסגור מעגל ולדבר על ה"רחל אמנו" של השמאל.
לשמאל חשוב נורא לדבר על כפר קאסם. פחות חשוב לו למשל לקבוע יום זיכרון ממלכתי לזה:
או לדבר למשל על זה:
שרשור השבוע
אחד הדברים המעניינים שקורים בטוויטר הוא כשמישהו מחליט לשאול שאלה את קהל עוקביו והם משתפים פעולה. הכיף הגדול שאני מוצא בשרשורים האלה הוא היציאה מהוויכוחים העקרים בדרך כלל בין ביבי לא ביבי. פתאום כל אחד מוצא את עצמו מספר סיפור קטן על עצמו ומזכיר לנו מה היה נחמד ברשתות החברתיות של פעם. בע"ה אני אנסה להביא שרשור כזה מדי שבוע (אם הצייצנים ישתפו פעולה כמובן).
הנה כמה דוגמאות מהשבוע האחרון. אחת בהשתתפות פעילה של יוזם השרשור:
שאלה סתמית אבל חמודה להפליא:
ולפעמים זה יכול להיות רציני ומעניין אפילו שהשאלה הזו נשאלת ונענית מדי שנה:
משהו קטן וטוב
אין הרבה מה להגיד חוץ מזה שאני חולה על העם שלנו:
