חלק מהתרעומת הציבורית בשיא התחלואה של הגל האחרון, הופנתה כלפי משטרת ישראל. הטענה, שנשמעה גם על ידי אישי ציבור דתיים, הייתה שהמשטרה בוחרת להעלים עין משכונות מסוימות של הציבור החרדי, ומאפשרת להן לקיים בפועל אוטונומיה עם חוקים שונים מאלו החלים על שאר החברה הישראלית. העלמת העין הזאת דומה לתופעות בעייתיות אחרות שהיו קיימות כאן עוד לפני הקורונה, אבל לא טופלו מחוסר עניין לציבור. הקורונה רק הציפה אותם מעל פני השטח.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: הרב אליהו בירנבוים על ספרדים, אשכנזים והשסע העדתי
– "מוכנים לכל תרחיש": צה"ל מסכם את תרגיל חץ קטלני
– 5 עובדות שחשוב לדעת על לימודי כלכלה
בספרה החדש "המדריכה למהפכה" (כנרת זמורה) כותבת ח"כ לשעבר רחל עזריה על אירוע אחר של העלמת עין משטרתית מהמתרחש בשכונות החרדיות בירושלים. בהיותה חברת מועצת העיר, התקשר לעזריה אחד מחברי המועצה החרדים וביקש את עזרתה. הוא סיפר לה שבחול המועד סוכות כנראה לא תהיה תחבורה ציבורית בשכונות גאולה ומאה־שערים, מכיוון שקבוצה קנאית החליטה שהרחובות באזור יהיו נפרדים בחג – צד לגברים וצד לנשים. יוזמי ההפרדה החליטו לסכל את התחבורה הציבורית כדי שנשים לא תרדנה ב"צד של הגברים" ולהפך.
עזריה התגייסה למאבק ודאגה שמכתב התראה לפני תביעה יישלח למשטרה ולחברת אגד כדי למנוע את המהלך. במוצאי חג ראשון של סוכות היא הגיעה לאזור, ואכן גילתה מחיצה ארוכה באמצע הרחוב עם שלטי הכוונה לנשים ולגברים, וסדרנים שמכוונים את התנועה האנושית. נשים עם עגלותיהן התבקשו ללכת על מדרכה בצד אחד, והגברים קיבלו גם את הכביש וגם את המדרכה. המחיצות הוסרו רק לאחר פנייה של עזריה והתנועה הירושלמית לבג"ץ, אך זה קרה רק לאחר החג.
רוב אזרחי ישראל, כולל תושבי ירושלים, לא התרגשו אז מסיפור המחיצות בגאולה ובמאה־שערים. אולי הם ראו בזה עניין פנימי של תושבי אותן שכונות, הזכאיות לנהל את המרחב שלהן בהתאם לאורח חייהן. אלא שעזריה מעלה בספרה שתי טענות נגד ההתעלמות. אחת, שמדובר במרחב ציבורי המשתייך לכלל הציבור וחלים עליו חוקי מדינת ישראל. שנייה, שאת מחיר ההתעלמות המשטרתית משלמים גם תושבי השכונות החרדיות עצמם, ובעיקר הנשים. היא מספרת על אישה חרדית שביקשה לעבור בשעת לילה מאוחרת עם ילדיה הקטנים בצד שהוכרז כשטח גברי, כדי להיכנס לרחוב שבו היא גרה, אך הסדרן דרש ממנה להקיף את האזור מסביב.
הקורונה הפכה את הפרת הכללים בחלק מהשכונות החרדיות, לבעיה של כלל החברה הישראלית. כשמדובר במגפה עם השפעות ישירות על מערכת הבריאות ועל המשק כולו, פתאום זה כבר לא "העסק שלהם" אלא של כולנו. אלא שעוולות חברתית והפרות של חוקים צריכות להיות מטופלות לא רק בזמן מגפה. באותה מידה אסור גם להעלים עין מהחזקת נשק באופן לא חוקי ביישובים ערביים, אף שרוב האוכלוסייה היהודית אינה סובלת מכך. התעלמות של רשויות החוק מהתנהלות אוטונומית ומפירת חוק באזורים מסוימים, דורשת טיפול לא רק בזמן קורונה. גם כשהאנרכיה לא מגיעה לפתחנו ולא מפירה את שלוותנו, אחרים סובלים ממנה.
