עירובין דף פב ע"א
המשנה המופיעה בדף שלנו, זו הפותחת את הפרק השמיני במסכת עירובין ומכונה "כיצד משתתפין", קובעת: "כל מי שקיבל עליו (לסמוך על עירוב במקום מסוים) מבעוד יום (ערב שבת) – מותר (לו לסמוך על עירוב זה לצורך עירוב תחומין); משתחשך (משירדה השבת) – אסור (עירוב תחומין זה לא תקף לגביו)". הגמרא מסיקה ממשנה זו כי "אין ברירה", כלומר – אין מאורע מאוחר מועיל להגדרת (לבירור) מצב הדברים קודם לכן. לדוגמה, אדם נכנס לעיר בערב שבת אבל רק אחרי שהחשיך הגדיר לעצמו שהעירוב בעיר מגדיר עבורו את תחום השבת שלו – העירוב לא תופס לגביו, משום שהיה צריך להכריע בכך כבר בערב שבת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נשות המהפכה: הבלוגריות שמקשרות אותנו לעולם הערבי
– "מי שלא יטפל בהפרעת הקשב, תמיד יהיו לו בעיות בנהיגה"
– חצי יובל לרצח רבין: מליאה חצי ריקה וקריאות נגד נתניהו
רב אשי דוחה מסקנה זו של הגמרא ומביא נסיבות שיסתרו מסקנה זו. לדוגמה, מצב שבו אחרים עירבו לאיש, והוא יודע כבר בערב שבת שיש עירוב עבורו אבל לא יודע לאיזה כיוון עירבו, וממילא היכן תחום שבת שלו בדיוק. אולם פרטים אלו התבררו לו רק לאחר חשכה, ולפי רב אשי, הוא יכול לסמוך אל העירוב. הסוגיה תמשיך ותתפלפל סביב דוגמאות שונות שתומכות בגישתה הראשונה שהציגה הגמרא מול אחרות שתומכות בגישת רב אשי. אלה ואלה יעסקו במשמעות של בירור מעמד העירוב למפרע.
קשה ללמוד סוגיה זו במנותק מסוגיה אחרת, רחוקה לכאורה, שמוזכרת בסך הכול כמה שורות לפניה, אם כי בסיומו של הפרק הקודם – פרק שביעי, המכונה "חלון". שם מובא מקרה שבו יושבים שני חברים ואדם זר הולך לקראתם. האחד אומר לאחר: אני לוקח על עצמי נזירות אם יתברר שזה שבא מולנו הוא נזיר. השני אומר לראשון: אני לוקח על עצמי נזירות אם יתברר שהוא אינו נזיר דווקא. אמר רבי יהודה בשם רבי טרפון: אין נזירות לאף אחד משניהם, לא משנה מה יתברר שהאיש שבא לקראתם. ומדוע? משום שאין נזירות להפלאה. הפסוק המקראי המתייחס לנזירות קובע: "איש או אישה כי יפלא לנדור נדר נזיר" (במדבר ו, ב). הנדר צריך להיות מופלא, כלומר מפורש. ומאחר ושני החברים התנו את הנזירות שלהם במעמדו של זה שבא לקראתם מבלי לדעת מהו, הנזירות אינה תקפה לגביהם. הדמיון לסוגיה עמה פתחנו ברורה: גם כאן אי אפשר לברר בדיעבד את מעמדך. הדברים צריכים להיות בהירים ומובנים מראש.
מעבר לבירור ההלכה נראה שיש כאן גם אמירה מוסרית שחז"ל מבקשים ממנו לקרוא בין השורות. שני החברים אינם לוקחים על עצמם נזירות מתוך כובד ראש ושיקול דעת. הנזירות בעבורם היא סוג של התערבות בנוגע לזהותו של האיש שבא לפניהם. הראשון כל כך משוכנע שלפניו מגיע אדם שאינו נזיר עד שהוא מוכן לקבל על עצמו נזירות אם יתברר אחרת. השני משוכנע שהוא נזיר ולכן לוקח על עצמו נזירות אם יתברר שהאיש אינו נזיר. נזירות כזו מוצגת בגמרא כמקבילה למשחק בקובייה או מפריח יונים – שניהם עוסקים בהימורים ושניהם פסולים לעדות.
נראה כי חז"ל מבקשים לנער את הלומד ולהזכיר לו שהוא נדרש לקחת אחריות על אורחותיו. וכשם שמצופה מאדם שלא ייקח על עצמו נדר נזירות לשם שעשוע, כך מצופה ממנו שיברר היטב ומראש את תחום שבת שלו. זו לא סוגיה הלכתית בלבד, זה דרך חיים שדורש מהאדם להציב לעצמו מסגרת אחראית וברורה.
