הבחירות הקרובות בארה"ב אינן בין דונלד טראמפ לג'ו ביידן, ואפילו לא בין הרפובליקנים לדמוקרטים. אלה רק הלבושים החיצוניים למאבקי עומק תודעתיים. באמריקה מתחוללת מלחמת תרבות. בעבר עסקו הבחירות בארה"ב בשאלה מי ינהיג אותה לפי האתוס האמריקני; הן התנהלו על גוונים שונים של אתוס אחד. לא עוד. הבחירות הקרובות הן על האתוס האמריקני עצמו: האם ראוי להמשיך לחיות לפיו, או שיש לחדול ממנו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– החיסון הישראלי לקורונה: החל שלב הניסוי בבני אדם
– בניו־יורק חוששים מאי בהירות בתוצאות הבחירות
– עושה צהריים: עופר חדד לא ייתן לכם לתייג אותו
עד לנשיאות אובמה התפיסות הפוסט־מודרניות שלטו רק באקדמיה, בספרות, באמנות ובתקשורת, אך לא באו לידי ביטוי מובהק בממד הפוליטי והמדיני. עליית אובמה הייתה ביטוי להופעתן גם בפוליטיקה. מאז מתחוללת באמריקה מלחמת תרבות, והבחירות הקרובות הן רק מערכה אחת שלה.
הביקורת הפוסט־מודרנית על העולם המודרני, וממילא גם על האתוס האמריקני שהוא פסגתו, היא התפתחות היסטורית תודעתית הכרחית. העולם המודרני היה עולם מובנה של מוסר וערכים ברורים. היו בו אמת ושקר, טוב ורע, אבל כל אלה היו מבוססים על האדם, תבונתו ורצונו הטוב. מה שהביקורת הפוסט־מודרנית הוכיחה הוא שאי אפשר לבנות עולם על האדם, ושהעולם המודרני חסר בסיס מוסרי ותבוני. זרעי סוף העידן המודרני היו כלולים בו מיניה וביה; הביקורת הפוסט־מודרנית רק חשפה אותם. מאז היא עוסקת במרץ רב ובהנאה גלויה בהרס האתוס המודרני והאמריקני ובפירוקו. את סדר היום הזה השליטו הרדיקלים על המפלגה הדמוקרטית, ובאמצעותה הם שואפים להשליט אותו על אמריקה כולה. אמריקה נאבקת על חייה.
מצד עצמה אמריקה לא תוכל לשוב לגדולתה. אין בכוחה לעמוד מול ההתפתחות התרבותית מחויבת המציאות הזו. כמו כל דבר בבריאה, כולל האדם, תודעתו והגותו – גם התרבות האמריקנית נתונה לשלטונה של ההיסטוריה. מטחנות ההיסטוריה כבר קברו בבוא זמנן אימפריות ותרבויות גדולות ממנה, וגם היא לא תוכל לחמוק מגזר דינה.
כדי לשוב לגדולתה זקוקה אמריקה לנקודת ארכימדס מוסרית, אבל אין לה כזו. לתודעה המודרנית אין נקודת משען מטפיזית שקודמת לעולם, לאדם ולהיסטוריה. אין בתרבות המערב המודרנית עוגן מוסרי שנמצא מחוץ לעולם התבונה האנושי. היא בנויה על האדם. בניגוד למה שכתוב על הדולר שלה, לאמריקה אין אלוהים. אין לתרבותה יסוד מטפיזי מודע ומפורש. לכן היא לא תהיה מסוגלת לחרוג מחוקי ההיסטוריה ולהשיב את תפארתה. גם למחשבה השמרנית, שזוכה לעדנה לאחרונה רק בתגובה להתפתחות הפוסט־מודרנית, אין בסיס כזה. גם היא חלק מתהליך ההתפתחות האמורה, ובהתנגדותה היא רק מאיצה ומעצימה את ההתפתחות הפוסט־מודרנית.
מכאן יובן גם היחס המיוחד של שני הצדדים לישראל. התמיכה היוצאת דופן של טראמפ בישראל אינה גחמה, ואינה עניין אלקטורלי או משפחתי. היא נובעת מתחושה פנימית עמוקה, לא מודעת, שיש לעם ישראל חיוניות, בריאות חיים, שמאפשרת לו לנצח את ההיסטוריה. הצד הפרוגרסיבי חש גם הוא את עוצמת החיים הישראליים, אבל בבחינת ניגוד ולכן כאיום על עולמו, ומכאן נובעת האנטישמיות המדינית שלו. שום נחמדות מצידנו לא תרצה אותו; עצם מהותנו היא הבעיה מבחינתו. שני הצדדים "יודעים" את האמת שכתב שבתי בן־דב בזמנו: "היהדות – עם שאין כמוה להכיר בכוחו הכול יכול של אלוהי ההיסטוריה – הריהי נודעת גם את האמת, שבתוכנית הכוללת עשויה גם הידבקות במוסר של אמת להיות גורם בין הגורמים, וגורם לא חלש יותר מכל הגורמים האחרים כאחד".
מוסר של אמת, לא מוסר נביאי הבעל הפרוגרסיביים. מוסר מהר סיני, מוסר מן השמיים, לא מוסר מן הארץ, עץ ואבן מעשה ידי אדם וחולשותיו. המוסר האלוקי הזה הוא נקודת המשען הארכימדית של התודעה הישראלית, הוא הסוד של נצח ישראל והוא מה שחסר לאמריקה בדורנו. אנחנו אמנם זקוקים לאמריקה אבל גם אמריקה זקוקה לנו. אנחנו זקוקים לאמריקה במישור החומרי והיא זקוקה לנו כמקור להשראה רוחנית ומוסרית. והם "יודעים" זאת, בתוך תוכם, בעל־מודע שלהם. זו הסיבה למחלוקת הקשה בין שתי המפלגות גם בשאלת היחס לישראל.
"אבל מורשת פליטה יש לה לאנושיות בכנסת ישראל", כתב הראי"ה קוק. וגם לאמריקה. אמנם אנחנו "המעט מכול העמים", ואנחנו ממעיטים עצמנו עוד יותר מכך; אמנם אנחנו מסובכים עם עצמנו בחבלי הלידה של התחייה הישראלית ועדיין אין בכוחנו להגיד לעולם את הדבר הגדול שהתחלנו להגיד בימי קדם, אבל כל אלה לא יפטרו אותנו מהאחריות הגדולה שיש לנו לאדם כולו. הבחירות הקרובות בארה"ב אינן רק פוליטיקה; זהו מאבק תרבותי עמוק שגורל האדם יוכרע בו ושאנחנו מעורבים בו באופן עמוק, מטפיזי, נרצה או לא.
