במלאת 25 שנה לרצח יצחק רבין עלתה לדיון ציבורי שאלת מורשתו ההיסטורית. תרמה לכך הסערה שעוררה השרה אורלי לוי אבקסיס, כאשר טענה כי מורשתו של רבין אינה מורשתה שלה ועוררה עליה כצפוי ביקורת נוקבת. אבל מה באמת הייתה מורשתו ההיסטורית של יצחק רבין והאם היא באמת עולה בקנה אחד עם הזיכרון שמנסים גורמים שונים להחיל עליו מאז נרצח?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מתעצם המאבק הישראלי בזרוע המדינית של חיזבאללה
– משה ליאון: בירושלים מנסים להציל את "הדור האבוד"
– בניו־יורק חוששים מאי בהירות בתוצאות הבחירות
על עובדה אחת אין חולק: ראש ממשלת ישראל נרצח בעיצומו של מהלך מדיני מול הפלסטינים ובאירוע שחרט על דגלו את הסיסמא "כן לשלום ולא לאלימות". האירוע אפשר את הפיכת מורשתו של המנהיג החשוב הזה לכתב הגנה פוליטי על תהליך ההסדרים השנוי במחלוקת עם הפלסטינים ועל תפיסת שתי המדינות. רוצה לומר, לולא התבצע הרצח, הרי שניתן היה להמשיך בתהליך שנקטע באופן חריג עם הסתלקות המנהיג שהוביל את המהלך המדיני חסר התקדים בתולדות מדינת ישראל.
ברם, הסתכלות היסטורית ופחות פוליטית-מדומיינת מלמדת כי למרות שרבין עסק בקידום התהליך המדיני בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה, הרי שבמבחן הזמן מורשתו של רבין הייתה שונה מכפי המתואר בעקבות הרצח הנתעב. אם יש דבר מה ודאי שניתן לומר על יצחק רבין, הרי שמדובר באחד המנהיגים היותר ביטחוניסטים שקמו למדינת ישראל מאז ומעולם ומבחינה זו הוא המשיך את מורשת האב המייסד – דוד בן-גוריון.
רבין נולד לתוך המציאות של מאבק הקוממיות בערבים. הוא עוצב רעיונית בצל תפיסת האיום הפנימי (פלסטיני) והחיצוני (ערבי), והמאבק הבלתי פוסק לביצור המדינה ושמירת ביטחונה. התחנות המשמעותיות בחייו של רבין נשאו כמעט כולן אופי ביטחוני: החל בשורות ההגנה והפלמ"ח, דרך קרבות תש"ח, הרמטכלות בשלהי שנות השישים על ההישג חסר התקדים במלחמת 1967 ובהמשך השליחות בארה"ב בואכה הקריירה הפוליטית שהסתכמה בשתי כהונות כשר ביטחון וכראש ממשלה.
רבין היה מאז ומעולם איש הצבא והגנרל שספג את יסודות התפיסה הציונית ממלכתית ביטחונית. הוא מעולם לא היה בנפשו איש שלום במובן הערכי והרומנטי כפי שעוצב המונח מחדש על-ידי השמאל הליברלי בישראל בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. גם נאומי השלום המזהירים שנשא, למשל, במעמד חתימת הסכמי אוסלו, לא הפכו אותו למה שמעולם לא היה.
יצחק רבין היה אסטרטג מפוכח. יחסו לעולם הערבי ובייחוד לפלסטינים היה יחס חשדני כפי שהתברר לאורך ההיסטוריה הביטחונית הארוכה שלו. זכורה ההנחיה לצה"ל בזמן האינתיפאדה הראשונה לשבור את ידי המפגינים הפלסטינים כדי להחזיר את השקט הביטחוני ולא פחות מכך הקושי הגדול לראות ביאסר ערפאת האיש כפרטנר אמיתי לתהליך ההסדרים.
הרושם הוא שגם את ההסכמים המדיניים עם הפלסטינים שנתפרו במסלול עוקף על ידי קבוצת אקדמאים עם רוח גבית של פוליטיקאים בשמאל הישראלי, ראה רבין בצורה מעט שונה מהמודל שנתפר למידות הרומנטיקה האירופית על-ידי האגף היוני במפלגת העבודה ושותפיו הפוליטיים במרצ. דומה כי מנקודת ראותו, המהלך נועד לייצר הסדרה שתאפשר לישראל לנתק עצמה חלקית מהשטחים באמצעות אוטונומיה פלסטינית חזקה בניהול מנהיגות אש"פ הגולה בתוניס, שתפקידה העיקרי מבחינתו היה לנפק "ללא בג"צ ובצלם" מציאות ביטחונית יציבה לאורך זמן.
כאן אולי טעה האסטרטג שברבין כיוון שההסכם נעשה לא רק עם טרוריסט מושבע, אלא עם ישות פוליטית בדמות אש"פ שייצגה בצורה האולטימטיבית את חזון 1948 של הפלסטינים שמשמעותו שיבה והכחדת המדינה היהודית. ועדיין, אין במשגה האסטרטגי הזה כדי להפוך את רבין למי שלא היה. רבין היה ללא ספק מנהיג ישראל חשוב דווקא משום שהיה ממובילי גישת המייסדים שאופיינה בקו ביטחוני, ריאליסטי ומממלכתי. זו מורשתו ההיסטורית האמיתית ולהבדיל ממורשת השלום שהודבקה אליו בשנים שלאחר הרצח, יכולים כולנו להתחבר אליה וללמוד ממנה פרקים חשובים בהיסטוריה של היושבים בציון.
