אלא אם אתם חיים מתחת לסלע נידח במיוחד, סביר להניח שקראתם, ראיתם ושמעתם רבות על הבחירות לנשיאות ארצות הברית שיתרחשו בעוד יומיים. קולמוסים נשברו, מכשירי הקלטה נשרפו ומיליוני שעות מסך הוקדשו למען האירוע הפוליטי המיוחד במינו, שבניגוד למערכת החפלפ הישראלית מתרחש בדיוק אחת לארבע שנים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– החיסון הישראלי לקורונה: החל שלב הניסוי בבני אדם
– בניו־יורק חוששים מאי בהירות בתוצאות הבחירות
– איזון פוליטי גרסת רינה מצליח
בין כל הדיבורים על מדינות מתנדנדות, נקודות בסקרים והשיוך האתני של המצביעים השונים, כנראה שמעתם לא מעט על כך שמדובר ב"מערכת הבחירות החשובה בהיסטוריה", או "האירוע הפוליטי הגדול ביותר של חיינו". המסרים האלו מושמעים לא רק בערוץ אמריקני אחד, אלא כמעט בכל גוף תקשורת בינלאומי שמסקר את הבחירות. ולא רק בתקשורת. הן הקמפיין של טראמפ והן זה של ביידן משחררים מסר אחרי מסר ובקול מאיים מודיעים לאומה האמריקנית שלא היה אירוע חשוב מזה, שאם הקלגסים הרפובליקנים או הקומוניסטים הדמוקרטים ינצחו, הרי שמדובר בחורבנה הסופי של המעצמה הגדולה בהיסטוריה. דמוקרטים שולפים את מורגן פרימן שיודיע למצביעים בפנים חמורות שחייהם תלויים בתוצאה. פרסומות רפובליקניות מתריעות שאם ביידן ינצח, ניו-יורק תיראה כמו דרזדן אחרי ההפצצות. מאמרי דעה מתריעים שהסוף כבר פה.
וקביעות מהסוג הזה באמת היו מפחידות אם לא היינו שומעים אותן אחת לארבע שנים.
לא צריך ללכת רחוק; רק ב-2016 שמענו דיקלומי מסרים זהים. מאמר אנונימי פופולרי במיוחד באתר שמרני טען אז שאלה "בחירות טיסה 93" – בהתייחסות לטיסה 93 של יונייטד איירליינס, הרביעית שנחטפה בפיגועי 11 בספטמבר. לטענת הכותב, שהתגלה מאוחר יותר כמייקל אנטון, שמרנים שהכריזו שלא יצביעו נגד הילרי קלינטון בבחירות שווים לנוסעי טיסה 93 שלא ניסו להתפרץ לתא הטייס כדי למנוע אסון עצום. הקול של אנטון לא היה היחיד אלא נתן ביטוי למחשבה נפוצה יחסית בקרב הרפובליקנים – היבחרותה של קלינטון פירושה סוף הניסוי הפילוסופי האמריקני הגדול. לא צריך להאריך בתיאור הקולות מהצד השני, על כך שנשיאותו הפוטנציאלית של טראמפ כמוה כמחזה גיהינומי שיגרום לגרמניה הנאצית להיראות כגרסה תמימה של רחוב סומסום.
ב-2012, סגן הנשיא דאז ביידן אמר לקהל שחור שרומני "רוצה לכבול אתכם בשלשלות חזרה". רפובליקנים הזהירו מפני דיסטופיה קומוניסטית. ניצחון בל מקיין ב-2008 היה גורר את ארה"ב למלחמת כיבוש גלובלית. ניצחון של אובמה – לקריסה מוחלטת של כל מוסד אמריקני. בוש כונה "היטלר", קרי "בוגד", וכן הלאה וכן הלאה. אם מערכת הבחירות הזו נשמעת רועשת ומפחידה במיוחד, זה רק כי אנחנו צמודים יותר מתמיד למכשירים הקטנים והגדולים שמעצימים באלפי אחוזים את הרעשים האלה שהיו קיימים מאז ומתמיד.
האמת היא שלא מדובר במערכת בחירות חשובה במיוחד. ברמת המדיניות, ההבדלים בין ביידן לטראמפ לא גדולים: התוכניות שלהם להתמודדות עם הקורונה כמעט זהות, ההשקעה שלהם בתשתיות תהיה דומה, שניהם לא חסידים גדולים של לחימה מעבר לים, ואלא אם ביידן יקבל בדיוק את הניצחון שהוא צריך בקונגרס – כנראה שגם לא יהיה הבדל משמעותי בין התוכניות הפיסקאליות שלהם. כן, הגישות שלהם למזרח התיכון ולמדיניות חוץ בכלל שונות, אך זה לא מעניין את המצביע האמריקני הממוצע. אם תגישו למישהו ברחוב את המצע של אחד המועמדים בלי להסגיר את שמו, יש סיכוי מצוין שהוא לא יידע במי מהם מדובר.
הקרב הזה מעולם לא היה על מדיניות, הוא תמיד התמקד בתרבות. הימין רואה בטראמפ משיח שנלחם נגד שמאל מטורלל והשמאל רואה בו את התגלמות הרוע בעולם, ובביידן את האדם שיעצור אותו ויוביל, אולי, את המהפכה למען צדק חברתי. כמובן ששתי הטענות מגוחכות, וכמובן שארה"ב תשרוד יפה מאוד את ארבע השנים הבאות ולא משנה מי מהם יבחר לנשיאות. ג'ו ביידן לא היה יכול להחריב את ארה"ב אם הוא היה רוצה. טראמפ כבר הוכיח שהוא לא יכול להחריב את ארה"ב גם אם הוא רוצה. ולקמלה האריס, במקרה שביידן יפנה את מקומו מסיבה כזו או אחרת, יש אינסטינקטים פוליטיים סוג ג' ויכולת ביצוע פוליטית נמוכה בהרבה.
אמריקה שרדה מערכות בחירות קשות ומתוחות הרבה יותר. היא שרדה את המאבק על עבדות – שבניגוד לתפיסה המקובלת לא החל ב-1860 אלא עוד לפני שנחתמה מגילת העצמאות, יותר מ-80 שנים קודם לכן. היא שרדה מלחמת אזרחים עקובה מדם שעלתה בחייהם של שני אחוזים מכלל אזרחיה (620 אלף ב-1865 – 6.4 מיליון במונחים של היום), מלחמת כל בכול שהייתה משסעת כל מדינה אחרת אבל איכשהו הסתיימה לאחר ארבע שנים באיחוד חזק אפילו יותר שנותר איתן למרות הכול. היא התמודדה עם מיתונים נוראיים, עם נשיאים ששלחו עיתונאים סוררים לכלא וסגרו מערכות חדשות שלא אהבו, עם מחנות ריכוז לאזרחים יפנים, עם מהומות ברחובות שגורמות לאלה המודרניות להיראות כמו פיקניק, עם התנקשויות בלא פחות מארבעה נשיאים והתנקשויות כושלות בלפחות עוד שלושה. האם יש סכנה לערעור פוליטי בעקבות הבחירות? בוודאי. האם ייתכן שנראה אלימות ברחובות, המשך ואולי התעצמות המהומות? כן וכן. אך תצטרכו קצת יותר מזה כדי לגרום לקריסתה של אמריקה.
וזו לא טענה רומנטית. החוזק האמיתי של ארה"ב נובע מהמוסדות החוקתיים שלה, שחלשים ככל שייראו כיום, עוצבו בדיוק כדי למנוע קריסה לאנרכיה שבטית. שיטת הבחירות לנשיאות המבוססת על חבר האלקטורים, המושמצת ברוב העולם פשוט כי לא מבינים אותה, היא המצאה גאונית שהצליחה ברבות השנים למנוע שוב ושוב את השתלטותן של תנועות תרבותיות לאומיות על ידי גדיעתן בגבולות בין מדינות שונות. מאזן הכוחות בין הנשיאות, הקונגרס ובית המשפט העליון נראה מבחוץ כאילו הוא מאט את קצב העבודה הפוליטית, וזה נכון. זה תפקידו בדיוק – למתן להט פוליטי ולהקשות על ביצוע שינויים נרחבים במהירות. החוקה האמריקנית היא שעמדה בבסיס המשברים הפוליטיים הגדולים בארה"ב, אך היא גם זו שמנעה התפרקות ואפשרה איחוי מלא.
אנחנו לא נתעורר ברביעי בבוקר לחדשות שארה"ב קרסה. כנראה יהיו הפגנות, מהומות ואולי חלילה גם גרוע מזה, אך ניסיון העבר מלמד שגם את זה האמריקנים יעברו.
