במפגש משפחתי באזור המרכז, בשבת סתווית ב־1995, הודיעו לי הוריי על שינוי בתוכניות: במקום לחזור הביתה, נוסעים לתל־אביב לעצרת בכיכר מלכי ישראל. הייתי רק בת 14 אבל עם דעות של בת 40, וההורים שלי נאלצו לפתות אותי בכמה משפטים בנוסח "צו השעה". הימים היו אלימים ורוויים בהסתה, והורי הרגישו שבשביל עצרת "כן לשלום ולא לאלימות" שווה לבלוע אפילו את הפקקים של מוצ"ש. בזכות קשרי הבוהמה מצאנו את עצמנו סמוך לבמה, באזור האח"מים, והייתי מאושרת לצפות באליל הניינטיז אביב גפן בגודל טבעי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– החיסון הישראלי לקורונה: החל שלב הניסוי בבני אדם
– בניו־יורק חוששים מאי בהירות בתוצאות הבחירות
– עושה צהריים: עופר חדד לא ייתן לכם לתייג אותו
במהלך הערב אבא שלי, נביא זעם מודרני, חזר ואמר לנו לא להתקרב לרבין, כי "המצב בארץ בשל לרצח פוליטי". הוא אפילו הביע מורת רוח מכך שרבין הסתובב בלי שכפ"ץ. משכנו בכתפינו וחשבנו שהוא פרנואיד או סתם תמוה. בסיום העצרת נקלענו למפגש קצר עם רבין, שבדרכו החוצה אמר לנו שזה היום המאושר בחייו. לאורך כל הערב משהו באוויר נצנץ מאופטימיות, וב"שיר לשלום" המפורסם חוויתי את ההתרגשות הפוליטית הראשונה שלי, כזו ששמורה בדרך כלל לניצחון בליל בחירות אחרי קמפיין מתיש.
במשך חצי שעה הרגשתי, על אף התשישות והחרדות שהביאו פיגועי הטרור של התקופה, שיש למדינה כיוון ברור והוא צבוע ורוד בוהק. ואז, בדרך לאוטו, כשהתחלנו לרדת במדרגות של הכיכר, נשמעו היריות. אחרי ההיסטריה הראשונית וההבנה שלא נקלענו לפיגוע המוני, נפלה ההבנה שהשמחה הייתה מוקדמת מדי. אבי, שכבר היה פחות תמוה בעינינו, אמר שראה את רבין נופל ושלדעתו אין סיכוי. בלב הצרחות והטראומה אמי מיהרה להגיד לי שלפחות השתתפתי באירוע היסטורי שאזכור כל החיים.
גדלתי בבית שסלד מאוד מהדת, כזה שאפילו לא היה צריך לעסוק בטשטוש של סממני היהדות, פשוט כי לא היה מה לטשטש. היינו ישראלים וזה היה מספיק לגמרי. אבי היה טייס במלחמת יום הכיפורים ותחזק עם כולנו משק במושב נהלל. מעולם לא הרגשנו צורך להילחם או אפילו לעסוק בזהות היהודית שלנו. היא הייתה משהו אמורפי ברקע, שדוהה על רקע צמיחה מהירה של הזהות הישראלית שהחליפה אותה – הצבא, יום הזיכרון, גבעת חלפון ו"אנו נושאים לפידים" בחנוכה. נס לא קרה לנו, הבאנו אותו בשתי ידינו, בלי עזרה של אף אחד, בטח לא של אלוהים. כך חיינו והיה לנו טוב.
הדת הייתה הרחק מעבר להרי החושך, אי שם בירושלים, מוזרה, גלותית ומיושנת. אבל אז הגיע הערב ההוא בכיכר ובבת אחת האדישות לדת הפכה לכעס, ואפילו, צריך להודות בכאב, לשנאה. כל מי שהיה דתי הפך בן לילה לימני פנאט ואשם ברצח רבין. לא היינו אלימים, לא היו פוסטים מתלהמים כי לא היו רשתות חברתיות, אבל השנאה הייתה שם ולגמרי. דין רודף בגרסה חילונית אלגנטית. ואז, לאט לאט, החל תהליך ריפוי מפעפע: המגזר הדתי־לאומי התפצל ורובו בחר לכרות שלום איתנו, עם "ישראל הראשונה". שאלתי פעם חבר דתי למה הוא לא חובש כיפה, והוא אמר לי שמאז רצח רבין הוא לא מוכן יותר לבטא שייכות למגזר והחליט להוריד את הכיפה.
רבע מאה חלפה, ושוב חוזרות התחושות שמזכירות לי את הימים ההם. הקונסטלציה הפוליטית המתישה בשילוב הקורונה הביאה אותנו שוב למיאוס מהדת, מהיהדות ומהציבור הדתי כולו. הפעם החרדים, "מפיצי המחלות", הם אלו שאשמים וישלמו מחיר חברתי כבד בתקופה הקרובה.
כן, גם אני רותחת למראה תלמודי התורה שמצפצפים על כולנו ולומדים כרגיל. גם אני חושבת שזו שערורייה שמאפשרים להם לקיים חתונות בקריצה, ושהרב קנייבסקי מתנהל בחוסר מנהיגות. ועדיין, אנחנו חייבים לזכור שזו לא היהדות שאשמה, זה לא מחנה שלם, אפילו לא רובו. השבוע לקחתי את בתי למרפאה בלב שכונה חרדית בירושלים ומצאתי אוכלוסייה ששומרת על הכללים באותה אדיקות שהיא שומרת על התורה.
אסור לנו להפוך את היהדות שוב לכוח מפלג. בתולדותינו זכינו במנהיגים שמצאו ביהדות כוח מחבר שמנע מלחמות אחים. לשם כך נאבקנו לשמור עליה אלפיים שנה למרות הכול. לא מופרך להתבונן בימינו ולחפש לעצמנו מנהיג כזה. אני בטוחה שהוא קיים.
