מאז חתימת ההסכם עם איחוד האמירויות נשמעו קולות שמחה מצד חלק מהעולים להר הבית וקריאה לתפילה משותפת בהר. "מאבק משותף לחופש פולחן בהר הבית 'הקדוש לשלוש דתות'". אומרים; הנה ראו! מוסלמים מחויטים, אדיבים ובעיקר – בעדנו! הם קוראים להעיף מההר את הווקף הברברי ואת השליטה הירדנית – אולי משם תבוא הישועה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– גלגלי הצלה: האפליקציות שעוזרות למופרעי הקשב
– פרשת הכפר הבהאי: גואלי האדמות המפוקפקים
– הלו, הלו אבא: מדור לדור, הכל כלול
אני קוראת את הדברים וליבי מתכווץ מצער. פעמים רבות בהיסטוריה היהודית שמחנו להיפטר מ"הגוי הברברי העריץ" ולקבל תחתיו גוי אחר, מחויט ואדיב, שהתגלה במהרה כעריץ לא פחות. דוגמה אחת היא השמחה כשהטורקים עזבו את הארץ ובמקומם הגיעו הבריטים.
איזו שמחה הייתה בישראל עם עזיבת הטורקים לטובת הבריטים "הנאורים, המנומסים", והיה נדמה שהנה בא לציון גואל ונשב עם הבריטים להפסקת תה. איזו שמחה! שמחה שבמהרה הפכה למאבק עקוב מדם וכואב, לייסורים ובתי סוהר, להטבעת ספינות ותליית הרוגי מלכות. ההבדל בין אז להיום הוא שהסיפורים ההיסטוריים הללו התרחשו כשהיינו אודים מוצלים מאש, חלשים, עניים. יכולנו להרשות לעצמנו להתרגש כשגוי חייך אלינו באדיבות. לא היה לנו הרבה להפסיד.
אבל היום, כשיש לנו מדינה ריבונית, חזקה ויציבה; היום, כשאנחנו עוצמתיים הרבה יותר מעולי עזרא ונחמיה ולא צריכים לתלות תקוותנו בגוי מזדמן; דווקא היום, כשסוף־סוף מבצבצים פה ושם ניצני ריבונות יהודית בהר הבית, כמו הוצאת המוראביטון; דווקא היום אנחנו חוששים כל כך לשלוט על ההר – שאנחנו רצים לחבק את הגוי החביב התורן, נותנים לו מקום של כבוד בהר הבית, קוראים לו לשותפות בשליטה על ההר, בהחלטות, בדריסת רגל. שמחים שהוא התפלל לא־לוהיו ולא לא־לוהי היהודים במקום קודש הקודשים.
החסרי גויים בהר הבית אנחנו? לא מספיקים לנו כל הגויים שיש, שאנחנו מזמינים בברכה עוד גויים, ועוד למקום קודש הקודשים? כאילו שאם לא שועל היה יוצא מבית קודש הקודשים, אלא אריה מכובד, חכמינו לא היו בוכים. מבחינת קדושת ההר, האם משנה לנו אם הגוי הזה נראה טוב יותר ואוהב אותנו כרגע? האם מבחינת ההלכה מותר להם להסתובב שם? זהו חילול הקודש.
רבי עקיבא צחק כששועל יצא מבית קודש הקודשים כי ראה בעיני רוחו את הגאולה שתגיע אחרי החורבן, אבל לא בגלל החורבן עצמו. אפשר בהחלט לשמוח על תהליך הגאולה הנרקם לנו מול העיניים, אבל אסור לנו לשמוח על עצם נגיסת הריבונות במקום הקדוש בידי גויים. היום הגוי האמירותי מתנגד לירדנים, קורא לגרש אותם מההר ולאפשר תפילת יהודים, אבל מחר הוא בהחלט יכול לדרוש גם את הוצאת המתפללים היהודים מההר, ואז? למה לסמוך עליהם שיעשו עבורנו את העבודה? למה לתת להם דריסת רגל ומקום של כבוד במקום הקדוש ביותר לנו?
יש לשאוף שהר הבית יהיה בשליטה יהודית מובהקת, ששליטתנו תהיה ברורה, ואז נוכל לדבר על הבאת גויים לעלות להר הבית, להלל את א־לוהי ישראל, וכמובן למקומות המותרים בלבד. הר הבית שלנו מכוח הצו הא־לוהי, וככזה אנחנו צריכים לדרוש עליו בעלות יהודית וזכויות יתר בלי להתרפס בפני אומות אחרות.
