הסדרה "שעת נעילה" של כאן 11 היא מטלטלת, לא פחות. כל מלחמה היא אירוע מזעזע נפש, והצפייה בה על המסך באופן מוחשי ומדויק כל כך, קשה גם כן. הסדרה מטלטלת בעיקר כי מלחמת יום כיפור לא ממש הסתיימה; תוצאותיה ממשיכות לרדוף אותנו ולעצב את מדיניות ישראל עד היום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חוזרים לבית ספר: תלמידי היסודי החלו ללמוד
– אמילי בפריז: לברוח לסטורי קסום שלא נגמר
– הדיון על הצניעות מפספס לגמרי את תכליתו
עדיין לא ברור לאן הסדרה הזו תיקח אותנו. האם היא עוד פרק בעיצוב תודעת הכישלון הלאומית, או שאולי תהיה כאן איזו אמירה שונה, שמוכנה לבחון מחדש את תוצאות המלחמה? מה שבטוח הוא שיש פה הזדמנות לעצב מחדש את התודעה, בעיקר בשביל הדור הצעיר, המנותק ממלחמת יום כיפור.
אם מניחים רגע בצד את ועדות החקירה ואת כל המהלכים שקדמו למלחמה הזו, ובוחנים רק את תוצאותיה, עולה הרושם שמלחמת יום כיפור הייתה הישג צבאי גדול הרבה יותר ממלחמת ששת הימים.
ב־1973 צבאות האויב היו ערוכים היטב. המתקפה שפתחו בה בעיצומו של יום הכיפורים מצאה את צה"ל בעמדת נחיתות. בניגוד למלחמת ששת הימים, ההפתעה הייתה הפעם בצידם. בתוך כמה שעות הצליחו הסורים לכבוש את החרמון ולדחוק את צה"ל מחלקים נרחבים ברמת הגולן; בדרום חצו המצרים את התעלה ודהרו במרחבי סיני. מהמצב הבלתי אפשרי הזה הצליח צה"ל להפוך את הקערה על פיה ולסיים את המלחמה בניצחון סוחף. חיילי צה"ל הגיעו לפאתי דמשק וקהיר, ומדינת ישראל וצבא המגן שלה הוכיחו שרוח הלחימה חזקה מכול.
אך במקום שהמלחמה תסתיים בחגיגות ניצחון, היא הסתיימה בתחושת הפסד צורבת. על רקע התחושות האלו, מפתיע לגלות שבמצרים קרה בדיוק ההפך. המלחמה הצטיירה שם כניצחון. המצרים, שלכאורה הפסידו במלחמה, יצאו ממנה כמנצחים. מנהיגם אנואר סאדאת נישא על כפיים. עד היום מלחמת אוקטובר צרובה בתודעה המצרית כהצלחה אדירה, מה שמוכיח שתודעת ניצחון או כישלון במלחמה אינה בהכרח תוצר של התוצאות בשטח. לא די לנצח במלחמה, צריך לנצח גם בתודעה. בסופו של דבר, הסיפור שמספרים אחרי המלחמה הוא שמכריע.
במשך 47 שנים אנחנו מספרים לעצמנו שנכשלנו. היהירות שלאחר מלחמת ששת הימים הולידה את התחושה שאנחנו בלתי מנוצחים; התחושה הזו התרסקה עם תקיפת הסורים והמצרים, והנזק היה בלתי הפיך. ועדות החקירה, המחדלים וריבוי ההרוגים תרמו רבות לתחושת הכישלון הזו, אבל הם לא היו חזות הכול. גבורת הלוחמים הזוטרים, דבקותם במשימה, החוסן הציבורי, המוכנות להגן על העם והמולדת בכל מחיר, אחוות הלוחמים ועוד היו יכולים לעורר השראה להרבה מאוד סדרות. ומעל הכול, תוצאות המלחמה: לצד המחיר הגבוה בהרוגים ובפצועים, כבשנו מחדש את החרמון, את רמת הגולן ואת סיני, ודחקנו את הצבא הסורי מעבר לקווי הפסקת האש של 1967. כשמספרים את סיפור המלחמה בוחרים מה לספר בו, וכאן מתחילה המלחמה על התודעה.
לעיצוב התודעה שותפים רבים, והמרכזיים שבהם הם ההנהגה והתקשורת. זה תהליך שלא מסתיים לעולם; ממש כמו בוויקיפדיה, בכל רגע מגיע עורך חדש שמוסיף את הפרשנות שלו. את הכישלונות אסור להסתיר, מה שמצריך חקירה צריך להיחקר, חשבון הנפש הציבורי חייב להיעשות; אבל צריך לדעת לתווך גם את ההצלחות.
היום, אחרי 47 שנים, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה חשוב לנו שיזכרו הנכדים והנינים של הלוחמים שלחמו במלחמה ההיא. תודעת הכישלון מהדהדת עד היום, ומשפיעה על הרבה מאוד החלטות בשדה הפוליטי־מדיני. הלם הקרב של דור הלוחמים השפיע על הילדים של חורף 73', שהבטיחו להם יונה עם עלה של זית, שהתחייבו לעשות הכול כדי להביא את השלום. לילדים האלה נולדו ילדים, והם הלוחמים של 2020. השאלה הגדולה היא איזו תודעה תוביל את המלחמות והמאבקים שעוד נכונו לנו. "שעת נעילה" היא קריאת השכמה. עוד לא הסתיימה המלחמה על התודעה ואנחנו תמיד יכולים לתקן.
