הקליפ הבוטה של עדי ביטי, שעורר שערורייה בשבוע שעבר, אינו חשוב כשלעצמו. בעידן שלנו, עיניהם של מיליוני בני אדם ובהם המוני ילדים ובני נוער כבר ראו דברים דומים ואף גרועים יותר. אם יש לקליפ המדובר חשיבות במובן כלשהו, הוא חשוב בתור סמל לתופעה המאיימת ביותר על עצם קיומה של תרבות המערב: הפער המתרחב בין ציר הזהות ההומניסטי שלה לציר הזהות הליברלי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חוזרים לבית ספר: תלמידי היסודי החלו ללמוד
– זוכת נובל לספרות כתבה קינה המנונית לרוח האנושית
– אגודת ספורט אליצור: כשדתיים הבינו שחינוך גופני זה חשוב
תרבות המערב כפי שאנחנו מכירים אותה קמה בתקופת הרנסנס על אדני הרעיון של החלפת האלוהים באדם כמי שעומד במרכז העולם וכמקור הסמכות. עד אז לא הכירה האנושות את המושג "חילוני". בכל תרבות היו אלים, או אל אחד, שהאדם ראה עצמו כתלוי בהם והיה מוכן להקריב להם גם דברים יקרים מאוד; בתרבויות מסוימות זה הגיע עד כדי הקרבת הבנים. בשלב כלשהו נמאס ליותר מדי בני אדם הן מהקורבן הנדרש והן מהממסד הדתי המושחת שהתיימר לדבר בשם האל, והם ביקשו להמליך במקומו את האדם.
זה היה הבסיס לתפיסת העולם המכונה "הומניזם": האדם, כבודו וצרכיו הם שעומדים במרכז, ולשם כך נוצר מערך שלם של "מצוות" הומניסטיות, שנועדו לבטא את אחריותם של בני האדם לזולתם. אבל השאיפה הזו הגיעה לקיצוניות נוראה במחצית הראשונה של המאה ה־20, בהקמתן של דיקטטורות שמנהיגיהן התיימרו להחליף את האל בפועל ממש: הם ידאגו לשלום הנתינים, ואלו יפקידו בתמורה את חירותם בידי השליט. התוצאות המזוויעות של העסקה הזו הביאו במחצית השנייה של המאה ה־20 לקיצוניות הפוכה: לא עוד אמונה שאידיאה כלשהי, בהובלת מנהיג או מפלגה, היא שתושיע, אלא רק שמירה קפדנית על זכויות הפרט. השיח הליברלי.
העובדה שהשיח ההומניסטי והשיח הליברלי דומים לכאורה בהעמדת האדם במרכז גרמה לכך שלא נשים לב למשמעות החילופים ביניהם. השיח ההומניסטי, המתמקד בכבוד האדם ומטיל בעיקר אחריות וחובות כדי להשיג את היעד, והשיח הליברלי, המתמקד בחירות האדם ודורש בעיקר את זכויות היחיד, נראו חופפים. גם בכותרת של חוק היסוד החשוב ביותר שחוקקה כנסת ישראל הם מופיעים ברצף אחד: כבוד האדם וחירותו. ודוק: אין הכוונה שתפישה הומניסטית לא אמורה לדאוג לזכויות הפרט, אבל מבחינתה זה רק אחד היעדים, שנבחן מול צרכים אנושיים אחרים.
הפער ביניהם ניכר בשלושה תחומים עיקריים. הראשון הוא הכלכלה: תפיסה ליברלית תתמקד בחופש להצליח, בעוד תפיסה הומניסטית תזכור גם את אחריותה לחלשים. השני הוא המין: כל מקום שאנשים משווקים בו את גופם תמורת כסף, מתעשיית הזנות ועד תחום הפרסום, כולל קליפים מהסוג של ביטי, עומד יפה מאוד בקריטריונים ליברליים, כל עוד ההחפצה העצמית נעשתה לכאורה מתוך בחירה. אבל גם הבחירה עדיין לא מצדיקה אותה בקריטריונים הומניסטיים של כבוד האדם. התחום השלישי הוא התרבות: במושגים ליברליים, תרבות המתבססת על רייטינג היא הדבר הנכון. נותנים לקהל את מה שהוא רוצה, ולא דורשים מאנשים לממן במיסיהם תרבות שמעניינת רק מעטים. במושגים של כבוד האדם, זו העדפה עלובה אם לא בזויה.
בעשורים האחרונים משלמת האנושות מחירים כבדים על העדפת חירות האדם על פני כבודו. כדאי לשים לב שהביקורת של הפונדמנטליזם הדתי כלפי תרבות המערב מתמקדת בדיוק בתחומים שהיא העדיפה בהם את הליברלי על ההומניסטי ובגדה בכבוד האדם: זניחת החלשים כלכלית, המתירנות המינית הבוטה, ותרבות הרייטינג הכלומית. הפונדמנטליזם אומר לאנשי המערב: הדחתם את אלוהים לטובת האדם, ובסופו של דבר גם לאדם אינכם נאמנים. הפתרון הפונדמנטליסטי גרוע כמובן מהבעיה שהוא מבקש לפתור, אבל אי אפשר להתעלם מנכונות הביקורת.
אמור מעתה: המעבר של תרבות המערב מהשיח ההומניסטי על אחריות לכבוד האדם, לשיח הליברלי המקדש את הזכויות, הוא שהצמיח בתגובה את הפונדמנטליזם הדתי. מי שרוצה להיאבק לא רק בגילוייו החיצוניים של הפונדמנטליזם אלא גם בשורשיו, צריך להתמקד בהשבת תרבות המערב לשורשיה ההומניסטיים. מול שיח הומניסטי אנשי הדת הם שיצטרכו להוכיח את נאמנותם לכבוד האדם, ולא יוכלו להתנשא, כדרכם היום, על המערב הליברלי.
