איש אינו יודע עדיין מה יהיו תוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב השבוע. בין שדונלד טראמפ ייבחר לכהונה שנייה ובין שיפסיד לג'ו ביידן, טראמפ כבר מימש בהצלחה את המהלך האסטרטגי הגדול ביותר בקריירה שלו. אין הכוונה להעברת השגרירות האמריקנית בישראל לירושלים, וגם לא לסדרת הסכמי השלום המרגשת בין ישראל למעגל השני של מדינות ערב. בעבור מצביעיו האמריקנים, הישגו הגדול ביותר של טראמפ בארבע שנות כהונתו הוא ככל הנראה ייצוב הרוב השמרני בבית המשפט העליון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– גלגלי הצלה: האפליקציות שעוזרות למופרעי הקשב
– הבהלה לחיסון: מאמץ חשוב והשקעה משתלמת
– הלו, הלו אבא: מדור לדור, הכל כלול
בתוך ארבע שנים בלבד מינה טראמפ שליש מחברי בית המשפט העליון של ארה"ב, שופטים בעלי תפיסת עולם שמרנית מובהקת, והגדיל את הרוב השמרני לשישה לעומת שלושה. המינוי האחרון הושלם ביום שני שעבר, בשבוע שעלול להיות השבוע החשוב האחרון לכהונתו: במקומה של השופטת הליברלית המנוחה רות ביידר גינסבורג מונתה השופטת הקתולית השמרנית איימי קוני בארט. מאחר שבית המשפט העליון של ארה"ב דן בהרכב מלא בכל התיקים שהוא דן בהם, ומאחר ששופטי העליון בארה"ב מכהנים למשך כל חייהם, הרוב השמרני שם מובטח כעת לתקופה ארוכה.
זהו מהפך דרמטי ששם קץ לשנים רבות שבהן בית המשפט העליון האמריקני נטה לגישה הליברלית־פרוגרסיבית. למשל, הוא הוביל סדר יום פרוגרסיבי בסוגיית ההפלות, המפלגת את החברה האמריקנית, וכן בהכרה בנישואי להט"ב באמצעות פסיקה בשנת 2015. אין ספק שבית המשפט העליון החדש, לאחר שלושת המינויים של טראמפ, לא היה מקבל החלטה כזו.
כל עוד בית המשפט העליון האמריקני קידם סדר יום פרוגרסיבי, הרוח השלטת באקדמיה האמריקנית ובחוגים הליברליים הייתה דומה לרוח המקבילה בישראל: תמיכה בחיזוק מערכת המשפט על חשבון הפוליטיקה. כיום, כאשר בית המשפט העליון האמריקני הפך למעוז שמרני בשעה שדווקא במערכת הפוליטית מתחזק האגף הליברלי (נציגי המפלגה הדמוקרטית, בהכללה גסה), השמאל האמריקני מתחיל להישמע כמו הימין הישראלי. גדולי הליברלים קוראים להגדלת מספר שופטי בית המשפט העליון כדי לאזן את הרכבו (מהלך שלא נעשה זה למעלה מ־150 שנה) ולהגבלת עיסוקו של בית המשפט בסוגיות פוליטיות.
פתאום מתברר שהאינטרס היה המניע של תמיכת הליברלים בעליונות המשפט. כל עוד בית המשפט העליון קידם את סדר היום שהאמינו בו, התמיכה בעליונות פרשנותו את החוק והחוקה הייתה מוחלטת. אחרי השלמת המהפכה של טראמפ, הזמירות משתנות לחלוטין. "אם ההגנה על זכות העם למשול פירושה לבלום את הכוח השיפוטי ואת טענתו של בית המשפט העליון לעליונות שיפוטית, אז הדמוקרטים צריכים לפעול ללא היסוס", כתב השבוע גָ'אמֶל בּוּאִי, בעל טור בעיתון הליברלי־פרוגרסיבי הנחשב בארה"ב ובעולם, הניו־יורק טיימס.
פרופ' מני מאוטנר אבחן יפה שהתהליך של התחזקות מערכת המשפט בישראל היה במידה רבה תגובה למהפך הפוליטי של שלהי שנות השבעים. האגף השמאלי בפוליטיקה הישראלית, שנחלש במערכת הפוליטית, פיצה על החולשה הפוליטית בחיזוקה של מערכת המשפט. אולם, אם לשפוט לפי התקדים האמריקני, זו אהבה התלויה בדבר. כל הסיסמאות על חשיבות השמירה על מערכת המשפט כאבן יסוד בדמוקרטיה יתנדפו באחת ביום שהרכבו של בית המשפט ישתנה; לפתע הוא יוגדר כאויב הדמוקרטיה. ההבדל היחיד הוא שבישראל, בגלל שיטת בחירת השופטים, מהפך כזה קשה הרבה יותר לביצוע.
מקור הסמכות
רגע מרתק נרשם שבוע שעבר בדיון בבג"ץ בעתירות נגד התיקון לחוק יסוד הממשלה, המאפשר את הקמת ממשלת החילופים. למי שלא צפה בשידור החי מהדיון נספר כי שופטי בג"ץ הפגינו כוונה ברורה לגלגל את העתירה מכל המדרגות, מאחר שעל פני הדברים חוק היסוד הטרי אינו פוגע בדמוקרטיה. אף על פי כן התלקח בדיון ויכוח מרתק בין נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ובין פרקליטם של מפלגת הליכוד ובנימין נתניהו, בשאלה מה יקרה אם הכנסת תחוקק חוק יסוד הפוגע בדמוקרטיה או תתקן חוק יסוד כך שיפגע בדמוקרטיה.
עו"ד מיכאל ראבילו ניסה להסביר בעדינות לנשיאה חיות שהעובדה שחוק מסוים איום ונורא אינה יכולה מצד עצמה להעניק לבית המשפט העליון סמכות לבטל אותו. לדבריו, סמכות לבקר חקיקה באופן שיפוטי יכולה לצמוח רק מחקיקה של הכנסת, שתסמיך את בית המשפט לעשות זאת (כפי שקרה לטענת אהרן ברק בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו). חיות נזעקה ותהתה מה יקרה אם אכן יחוקק חוק יסוד שכזה: "האם אז נוצר מצב ללא תקנה במשפט הישראלי היום? מה עושים עם מצב כזה? מי מתקן אותו?"
הקטע הקצר הזה מהדיון הארוך ראוי לתשומת לב, משום שהוא מדגים באופן מאלף את המחלוקת על מעמדו של בית המשפט העליון במערכת השלטונית הישראלית. בצד אחד עומדת הגישה שבית המשפט הוא עוד מוסד ממוסדות השלטון; את סמכויותיו הוא שואב מהריבון, המחוקק, וגבולותיהן נקבעות על ידיו בלבד. ממילא אין לו סמכות הצומחת מאליה, גם לא כשהמצב קשה. כשם שלמנהל מחלקת התברואה במועצת מטולה אין סמכות לבטל חוק יסוד אנטי־דמוקרטי, משום שהמחוקק לא העניק לו סמכות כזו, גם לשופטי בית המשפט העליון אין סמכות כזו כי המחוקק לא העניק להם אותה.
גישת חלק הארי של שופטי בג"ץ שונה. לשיטתם בית המשפט אינו עוד רשות שלטונית הפועלת בהתאם לסמכויותיה. בית המשפט הוא בראש ובראשונה מגן הדמוקרטיה, כפי ששופטיו מבינים את משמעות המושג הזה. לכן גם אם סמכות מסוימת לא ניתנה לו – הוא ייקח אותה, אם הדבר נדרש להגנת הדמוקרטיה. מה מגביל אותו בלקיחת הסמכויות הזו? שום דבר. הוא ורק הוא מוסמך להחליט בנדון. זו גישת רוב שופטי בית המשפט העליון ב־2020, והגיעה העת להניח אותה על השולחן כמות שהיא, ללא מסכי עשן מילוליים. רק לאחר הבהרת הנקודה הזו יהיה אפשר לנהל דיון אמיתי בסוגיה: מה בדיוק "דמוקרטי" בלקיחת סמכויות שאינה נובעת מהריבון, שהוא העם.
הנשירה השקטה
תקופת הקורונה היא אתגר חברתי במובנים רבים, ואחד העיקריים שבהם הוא הנושא החינוכי. השיח הציבורי ממוקד בגילים הרלוונטיים לחידוש הפעילות המשקית, מגילי גן ועד כיתה ד', אך למען האמת האתגר החינוכי הכבד נמצא בגילים המבוגרים יותר.
אחת הבעיות הקשות ביותר, שמשום מה מדובר בה מעט מאוד, היא "הנשירה השקטה". בשנים רגילות תופעת הנשירה ממערכת החינוך ממוקדת בעיקר בתלמידים בכיתות י' ומעלה, אך הלמידה מרחוק דוחקת אל מחוץ למערכת גם תלמידים גם בכיתות נמוכות יותר. המספרים עלומים, לבתי ספר רבים אין באמת מעקב יעיל, ואיש אינו יודע כמה מהתלמידים בכיתות ה'־י"ב מחוברים למערכת החינוך וכמה מהם ניתקו קשר. הם נשרו לחלוטין מהלימודים, ואין איש שם על לב.
תלמיד שהתנתק בחודשים הללו ממערכת החינוך, לא יחזור אליה בקלות. בכיתות אחדות זה יקרה בסופו של דבר, אך במחיר כבד. בכיתות הבוגרות, חלק מהמתנתקים כבר לא ישובו. הרקע הוא לא בהכרח חברתי־כלכלי, אף שגם מצב כלכלי משפיע על היכולת להיות מחובר ללמידה מרחוק. הסיפור מורכב מסוגים רבים של קשיים – משפחתיים, לימודיים ונפשיים – שלא ברור עד כמה המערכת מסוגלת להתמודד איתם. אם מערכת החינוך לא תמצא דרך לייצר מחדש קשר פנים אל פנים עם התלמידים – לזמנים קצובים, בקבוצות קטנות, בחוץ, בדרכים יצירתיות – יגדל כאן דור אבוד. חלון הזמנים לבלימת התהליך הולך ונסגר.
