כמו הרבה ישראלים (ואמריקנים), אין לי הרבה מלים טובות לומר על ג'ו ביידן, המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב, חוץ מתכונה חשובה אחת: הוא לא טראמפ, ומבחינתי זה מספיק כדי שארצה בבחירתו היום. האפשרות של בחירה מחודשת של טראמפ ממלאת אותי קצת חלחלה, ובעיקר הרבה צער.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בצה"ל מנסים למנוע קיצור שירות נוסף לחיילי הסדיר
– דרישת שלום מאיראן: נשיא המפלגה הליברלית של אחוואז בטור מיוחד
– טראמפ יצטרך להתגבר על פער כפול מ-2016 כדי לנצח
לא שאני חושב שארה"ב עומדת להיחרב אם טראמפ יעמוד בראשה לעוד ארבע שנים. קיומם של איזונים ובלמים המקובעים היטב הן בשיטת הממשל האמריקנית והן במסורת הפוליטית שלה עדיין משמעותיים מאוד. מה שמשמעותי עוד יותר הוא קיומה של חוקה, שמוטמעת כל כך בתודעה האמריקנית, עד שקשה להאמין שטראמפ יוכל לפרוץ את גבולותיה, גם אם ירצה. אגב, איזונים ובלמים חזקים, ובעיקר חוקה, הם בדיוק הדברים החסרים לשיטת הממשל הישראלית, ולכן עלייתו לשלטון של מנהיג כמו טראמפ עלולה להיות מסוכנת במיוחד אצלנו.
אני גם לא מתכחש לידידות המיוחדת שטראמפ רוחש לישראל. אין הרבה נשיאים שבתקופת כהונה אחת היו מכירים בריבונות ישראל על ירושלים והגולן, מעבירים את השגרירות לירושלים, ומכירים בחוקיותם של הישובים היהודיים ביו"ש. גם העובדה שטראמפ מעז לאתגר את המחשבה המקובלת ואת התקינות הפוליטית חביבה בעיני. גם אני רואה בתקינות הפוליטית את אחת הסכנות הגדולות לחופש המחשבה בפרט, ומתוכו לחופש האנושי בכלל. אבל עדיין משמעותית השאלה בשם מה מטולטלת אותה תקינות. כשג'ורג' בוש הבן טילטל את הממסד של וושינגטון בדיבורים לא אלגנטיים על "ציר הרשע" שבין איראן, עיראק וסוריה, הזדהיתי מאוד הן עם תוכן הדברים והן עם סגנונם. אחרי עשרות שנות זהירות מלדבר על תרבויות אלימות יותר ופחות, שלא לדבר על הזהירות הפוסט-מודרניסטית מעצם סימוני טוב ורע, היה משהו מרענן בנכונותו של בוש לסמן מחדש גבולות פשוטים וברורים של הטוב והרע.
אבל טראמפ הוא קטגוריה אחרת לגמרי. בוש הבן אולי לא היה מתוחכם כמו האינטלקטואלים של הרווארד שהצמיחו את ברק אובמה, וטוב שכך, אבל פיו וליבו היו שווים, או לפחות נראו כך, ובתקינות הפוליטית הוא בעט בהקשרים פוליטיים, לא כשמדובר בהתנהגות אנושית בסיסית. לטראמפ, לעומת זאת, אין בעיה לדבר על הקשר העמוק לדת, תוך כדי צביטה עסיסית בגופן של נשים, או השמעת ביטוי סקסיסטי כזה או אחר. האיש הזה כל כך נרקיסיסט, עד שברור לגמרי שגם זיקתו העמוקה לישראל באה בעיקר מתוך חשבון אלקטורלי, של הרווח שהדבר יביא לו אצל הבוחרים האוונגליסטים. ואם יחשוב פעם אחת שתמיכה בישראל אינה משתלמת לו, לא תהיה לו בעיה למכור את כולנו. אנשים כמו טראמפ הם הרי בלתי יציבים בעליל.
אבל הדבר הבעייתי ביותר בעיני בהנהגתו של טראמפ קשור לא רק לישראל, אלא לעולם כולו. יש בעולם, בגדול, שלושה סוגי אנשים: הטובים, הרעים והאפורים. אם נתעלם לרגע מטראמפ הפוליטיקאי ונתמקד בטראמפ האדם, ברור לגמרי שהוא שייך לרעים: גס רוח, נרקיסיסט, ילד מגודל שעסוק כל הזמן בכבוד האישי שלו. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה את טראמפ כחבר אישי שלו, וההיסטוריה כבר הייתה אמורה ללמד אותנו שמנהיגים מהסוג הזה הם המסוכנים ביותר. לא שאני חלילה משווה בין טראמפ לאתם-יודעים-מי. אבל הצלחה של טראמפ כמנהיג תסמן ליותר מדי מנהיגים שזו הדרך הראויה, ולמרבה הצער היא תסמן גם ללא מעט אנשים פרטיים שזו הדרך הראויה לנהוג בה גם כאדם. זו הרי דרכם של 'המצליחנים', לעומת הלוזרים, שנעים בין הטוב והאפור. וכבר ראינו איך מנהיגותו של טראמפ מעודדת יציאה מהארון של כל מיני קבוצות גזעניות ומסוכנות.
אני, לעומת זאת, מייחל לתהליך הפוך: שהמנהיגים יהיו אותם אנשים שהיינו רוצים בהם גם כחברים: כן, הם יצטרכו להיות בעלי אגו, כי אדם לא עובר את כל דרך החתחתים של הצמיחה למנהיגות בלי מנה גדושה של אגו. אבל שהאגו ישרת אישיות שבאמת רוצה לעשות טוב; אישיות שיש לה יחס גם לאחר, ומבינה שתהילתה תבוא מעשיית הטוב למקסימום בני אדם.
בנקודה הזו אני מוכרח לומר שהצער הגדול ביותר שלי לקראת הבחירות האלה היא התמיכה המופגנת של אנשי הימין הדתי, ובראשם כמה מבכירי הרבנים של הציונות הדתית, בטראמפ. מדובר באנשים שלכאורה מקדישים את חייהם לחנך תלמידים על עשיית הטוב. אני מבין שהכרת הטוב לטראמפ על תמיכתו בישראל לא מאפשרת להם לצאת נגדו, למרות שזה היה המעשה החינוכי הראוי. אבל מכאן ועד נשיאת תפילה להצלחתו של האיש הגס הזה, האיש הבז לכל מי שנתפס בעיניו כחלש ותלוי – ממיעוטים חברתיים, דרך נכים, ועד 51% מהאוכלוסייה, הלא הן הנשים. זה האיש שרבני הציונות הדתית מחנכים את תלמידיהם לשאת תפילה להצלחתו? אכן, ההתמקדות בחזון ארץ ישראל השלמה השחיתה הרבה חלקות טובות בעולמה של הציונות הדתית.
