לקראת צאת השבת שעברה ישבתי עם בנותיי בסלון הבית ושמנו לב לקול שמימי של מקהלת ציפורים שעלה מבחוץ. לאחר צאת השבת הדלקתי את הפלאפון וראיתי הודעה שניפצה לי את הלב: סבא פנחס נפטר. בשעה שמלאכי ציפורים צייצו מעלינו. סבא שלי, רבי פנחס הרצל גזיאל, עלה לשמיים.
הוא היה כמעט בן 98, אבל לא היה חולה ולא נטל כדור אחד. ביום חמישי עוד הספקנו להקליט אותו קורא הפטרה של פרשת חוקת לקראת הבר מצווה המתקרבת אצלנו ובשבת אחר הצהריים ליבו נדם.
המנחמים מגיעים ואומרים: "תשמחו, זכה לשיבה טובה", אבל סבא היה רחוק מאוד מלהיות "שיבה". הוא היה צעיר נצחי ואופטימי שלא תכנן למות משום שזה פשוט לא התאים לאופי שלו. ואנחנו, יחד איתו, האמנו שיהיה פה לתמיד.
בפעמים האחרונות שנפגשנו וישבנו לדבר, היה לו קל יותר לדבר על העבר הרחוק. הפלגנו בסיפורים אל תוניס ואל הימים שנסע לג'רבה ללמוד ניקור. הוא הספיק להתארס עם סבתא מרים ז"ל, בת הרב משה גז, שאצלו למד והוסמך לרבנות בעיר נאבל; לעבוד במחנה כפייה של הנאצים; להתחתן עם סבתא; לעמוד בראש בית כנסת; לנהל מלונית ומסעדה ביחד עם אחיו בעיירת הנופש קורבוס; והוליד חמישה ילדים. ב־1955 הם עלו לארץ, למושב פתחיה, ובגיל 35 הוא הלך ללמוד בסמינר למורים בגבעת־וושינגטון והתחיל לעבוד בהוראה. בארץ נולדו להם עוד שני ילדים. בד בבד הוא הקים במושב בית כנסת ושימש רב, חזן ושוחט הקהילה במשך עשרות שנים. גם בערב שבת שעברה הוא הגיע לבית הכנסת. בסיום התפילה, כמו תמיד, אנשים הרכינו את ראשם, נישקו את ידו וביקשו ממנו ברכה.
סיפור חייו של האיש הנפלא הזה תמיד הביא אותי לשאול אותו שאלות לגבי הבחירות שעשה, בדיוק כמו בסרט "דלתות מסתובבות": סבא, למה לא היגרת מתוניס לצרפת כמו שני האחים שלך? יכול להיות שהחיים שלך היו טובים יותר שם. וסבא היה אומר: "לא הייתה מבחינתי אפשרות כזו. רציתי להגיע רק לארץ ישראל". סבא, איך הגעתם דווקא למושב פתחיה? וסבא היה משיב: "כשהגענו באונייה ממרסיי רצו לשלוח אותנו לאופקים, אבל מארי ודוד, אחותי וגיסי, כבר גרו בפתחיה, ואמרו לפקידי הסוכנות 'יש לו בית במושב. הוא לא הולך לאופקים'".
בתקופה האחרונה, וגם לאחר צפייה ב"סלאח פה זה ארץ ישראל" המביא את סיפור הניווט המכוון של יוצאי צפון אפריקה לעבר עיירות הפיתוח, מפעמת בי ההכרה שאולי אם סבא וסבתא היו מגיעים לאופקים, החיים שלהם היו קשים יותר מבחינת פרנסה, דיור והשכלה, ואולי כל סיפור החיים שלהם מאז היה שונה.
בשנים האחרונות יש נטייה לזהות את הדת של יוצאי צפון אפריקה עם מסורתיות ופשרנות. יש בזיהוי הזה הרבה מן האמת, אבל במקרה של סבא זה לא היה נכון. סבא היה תלמיד חכם אדוק בדתו ובאמונתו, ועם זה הוא לא כפה את דתו על אחרים. הוא היה הדוגמה החיה ל"דרכיה דרכי נועם": מי שהכיר אותו רצה להתקרב לדת.
סבא התפרנס בעיקר מהוראה אבל גם מחקלאות. הייתה להם רפת ובה ארבע פרות בעלות שמות סוכנותיים: גלילה, קוממה, שושנה, אהובה. את תנובת החלב שלהן מכרו, וכך התפרנסו. כל בר מצווה של ילד מומנה ממכירת עגל ב־600 לירות. הבית שלהם במושב כלל סלון וחדר שינה אחד, ובכל זאת לא ברור לי איך הוא הצליח ממשכורת יחידה של מורה לפרנס תשע נפשות, ובהמשך גם להחזיק רכב. אין מציאות כזו היום. מה השתנה מאז? האם זה רק אנחנו שהשתנינו והפכנו לצרכנים בעוד הם הסתפקו במועט, או שרמות המחירים פה נהיו בלתי סבירות?
סבא היה דמות משמעותית והמודל שלי לחיים, רבים מזיכרונות הילדות שלי טמונים בין קירות הבית במושב ובשדות שמסביב. אני תוהה אם בעולם המנוכר, המהיר והטכנולוגי של ימינו עדיין יש מקום לנוכחות גדולה כל כך של סבים וסבתות בחיי הנכדים. האם מספיקים להכיר באמת את סבא וסבתא ולנהל איתם שיחות עומק, לשמוע סיפורים ולהתייעץ, לקבל מהם כוחות? האם יודעים כמה בדידות כרוכה בזקנה וכמה חשוב להקדיש להם זמן, ליהנות איתם ולהעריך את החוכמה והניסיון שלהם? אני מקווה שכן, כי לקשר עם סבא וסבתא אין מחיר.
סבא אהב ללוות כל ארוחת שבת בכוס יין או ברנדי. השבת נרים כוס יין לכבודו ולזכרו של סבא, תאב החיים, הצדיק, המלומד, המצחיק ואוהב האדם שהיה. אני מאמינה שזכה להאריך ימים כי היה צדיק וטוב לו: מלא אמונה ושמחה, ולוקח את החיים בקלילות. יהי זכרך ברוך, סבא.
