זה היה כמו לחבר בין קוויאר לקטשופ. כמו לבוא עם חליפה למסעדת פועלים. אפילו האירוח המפתיע של דנה וייס לא הצליח להציל את התוכנית של אופירה וברקו מהצניחה בנתוני הרייטינג של התוכנית. כשזה לא עובד אז זה לא עובד, ומה שבמשך חודשים ארוכים הניב לזכיינית קשת את אחת מפצצות הרייטינג הכי משומנות שלה במינימום עלות מתחיל לקרטע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפקרות במוסדות החמ"ד: חוזרים ללימודים בניגוד להמלצת משרד הבריאות
– אחרי הפיגוע באוסטריה: דאעש מרים ראש ובעולם חוששים מחקיינים
– חשש מפרעות ביהודי ארה"ב בעקבות תוצאות הבחירות
האמת, מוזר שזה לא התרחש כבר קודם. במשך חודשים ארוכים, במזוכיזם שאין דרך להסביר אותו, נהרו אנשי הליכוד לאולפן של אופירה וברקו כדי לחטוף בראש. מירי רגב, מיקי זוהר, צחי הנגבי ואחרים – כולם ידעו שהם נוחתים לתוך פורמט שלא יכבד אותם, ובכל זאת לא הצליחו לעמוד בפיתוי.
למה הם עשו את זה לעצמם? כי עד עכשיו הם היו בטוחים שהמשחק מאלץ אותם, ומשהו ברצף הראיונות האחרונים גרם להם להבין שהי, אולי אפשר גם בלי. אולי אפשר לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להעביר לציבור איזה מסר – להתבכיין על התקשורת לא יעזור.
במשך המון שנים זה היה הספורט הלאומי של הימין. הם היו מגיעים לזירות הקרב של הטלוויזיה בעמדת נחיתות, מנסים לצעוק את עצמם לשווא מול מנחים ופאנל עוין ואחר כך מתמרמרים על התשקורת. אבל עם אופירה וברקו נפל להם איזה אסימון. הם הבינו שרוב הצופים של התוכנית מגיעים דווקא מחוגי הליכוד, שאופירה וברקו למעשה בנו פורמט שלם על ההתנגחויות האלה, והם החליטו לומר חלאס, לא יקרה יותר. אנחנו לא נהיה בובת הוודו הטלוויזיונית.
מה חבל שהחרם הזה כנראה הולך להסתכם באופירה וברקו, ולא ימריא לכיוונים יותר חשובים. למשל, להתנות הגעה לשידור בכך שהפאנל יהיה מאוזן מבחינה פוליטית. או יותר מזה, להעביר מסר לקהל הצופים – לא מוצאת חן בעיניכם תוכנית מסוימת? מרגישים שהיא עלבון לאינטליגנציה שלכם? פשוט תסגרו את השלט. תעבירו ערוץ.
אבל זה לא קורה. אם זה היה קורה, לערוץ 20 היה היום רייטינג הרבה יותר גבוה. משום שכמו הליכודניקים אצל אופירה וברקו, אנשי ימין מטבעם התרגלו להתעצבן ולצפות. זה כמעט הפך לטקס: לשבת מול אולפן שישי או פגוש את העיתונות, למצוא איזו אמירה מעצבת של רינה מצליח, להריץ אחורה, להקליט, להעלות לרשת ולהתעצבן על זה בפרהסיה. ובשבוע הבא – לחזור שוב לצפות. כשאלו הרגלי צריכת התוכן של הימין הישראלי, מה הפלא שלזכייניות אין שום מוטיבציה להוריד את התוכניות האלה. אבל תנו להם כמה שבועות של יובש ולכו תדעו, אולי הם יצמידו לאופירה את ריקלין באין ברירה.
לו רק הצופים היו כמו המגזר החרדי, שכאשר בית עסק לא עומד בסטנדרטים של כשרות או שבת הם פשוט מכריזים עליו חרם קהילתי ומייבשים לו את התזרים. ככה, בלי להתבכיין שלא מתחשבים בהם, פשוט אומרים לא.
רוב הציבור בישראל מרגיש שהאולפנים לא מאוזנים. מספיק לשמוע את הפרשנויות ברוב הערוצים למערכת הבחירות בארה"ב, את התמיכה הבלתי מוסתרת בניצחונו של ביידן ואת היעדר התגובה האקטיבית של הציבור הימני. כאילו התרגלו להיות מוזנים באוכל שהם לא אוהבים.
המקרה של אופירה וברקו היה צריך ללמד אותם שיעור בהיצע וביקוש, אבל הוא כנראה לא ילמד. ובעוד כמה שבועות, אתם תראו, יחזרו הפוליטיקאים לחזר אחרי התוכניות הללו כדי לקבל את מנת החשיפה שלהם, וגם הצופים ישובו להקיש 12 בשלט.
למה? כי כאלו אנחנו. מתעצבנים וצופים. נעלבים וחוזרים.
