עירובין דף צ ע"א
מחלוקת בין חכמים לרבי מאיר בדף שלנו עוסקת בשאלה כיצד נוהגים בגגות הבתים בשבת מבחינת טלטול. רבי מאיר סבור שכל הגגות הם רשות אחת, וממילא מותר לטלטל בין גג אחד לאחר ובלבד שאף גג אינו גבוה או נמוך מחברו בעשרה טפחים. חכמים סוברים לעומת זאת שהגג מתייחס לַבית שהוא מכסה, ולכן כל גג הוא רשות בפני עצמה עם הבית שתחתיו. מתוך מחלוקת זו עולות שאלות רבות, ובכלל זה השאלה האם לפי שיטת חכמים מותר לאדם לטלטל בכל גג הבית, או שמא גם בו מותר לטלטל ארבע אמות בלבד? ואם מותר לטלטל ארבע אמות בלבד, האם מותר לחלק אותן לשתי אמות בגג אחד ושתי אמות נוספות בגג אחר?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שלום או הסדרה: המהלכים שטראמפ יכול לקדם בזמן הקרוב
– השקט בוושינגטון ביום שלאחר הבחירות מתעתע
– מתעצבנים וצופים, נעלבים וחוזרים: הרגלי הצפייה של הימין הישראלי
רב סובר כי לשיטת חכמים מותר לטלטל ארבע אמות בלבד בגג אחד, שכן הוא פרוץ לחלוטין לגג סמוך שהוא אסור לו. שואל רמי בר חמא: מה הדין בטלטול של ארבע אמות המחלוקות שתיים בגג אחד ושניים בעמוד סמוך? הגמרא מופתעת מהשאלה: וכי רמי בר חמא לא יודע אם מותר לטלטל מכרמלית (הגג) לרשות היחיד (העמוד)? ודאי שאסור! אלא עונה הגמרא: "ורמי בר חמא אגב חורפיה לא עעין בה". רמי בר חמא היה כל כך חריף עד שכשדיבר לא עיין בשאלתו, כלומר לא התעכב לנסח היטב את השאלה. והשאלה האמיתית היא האם מותר לטלטל מגג לאכסדרה – בניין עמודים מקורה בכניסה לבית. נניח שמדובר בגג שמפריד בין שתי גגות (ואינו מכסה על דיור כלשהו) שדינו ככרמלית, וגג של אכסדרה – שניהם אינם ראויים לדיור אם אין להם מחיצות. האם מותר לטלטל שתי אמות מזה לשתי אמות באחר?
הגמרא מבקשת לענות על כך, ומחדדת את השאלה: הרי לפי שיטת חכמים, אין להתייחס לכל הגגות כרשות אחת לענייני שבת, משום שכל גג קשור לדירה שתחתיו. אבל במקרה שלנו אין דיירים, יש רק גגות: גג אחד שהוא מעין גשר בין גג מגורים אחד למשנהו, והאכסדרה שהיא פתח לבית וכמובן לא גרים בה. האם במקרה כזה חז"ל יתירו לטלטל מגג אחד לאחר? הגמרא מביאה בשם רב ביבי שאלה דומה, רק שבמקום אכסדרה הוא שואל שאלה כזו על חורבה. בניגוד לאכסדרה, חורבה ראויה למגורים על ידי תיקון קל יחסית, לכן לכאורה בה יש להחמיר יותר. אבל מה עם האכסדרה, אותה כינה רמי בר חמא "עמוד" (אולי משום שהיא בנויה מעמודים)? הגמרא אינה מכריעה בעניין וחותמת על הסוגיה בתיקו.
ובכל זאת, נראה כי אפשר להפיק מכאן לימוד מוסרי גדול. רמי בר חמא שאל לכאורה שאלה מיותרת. ללא ספק אסור לטלטל מגג לעמוד. חכמים יכולים היו להתייחס לכך כשאלה קטנונית, טיפשית אפילו. במקום זה הם מאזינים לשאלה בקשב רב, ולא רק שהם לא לועגים לשאלה אלא אף מייחסים לשואל חריפות יתר. קו הגנה מהודר לשאלה לא מוצלחת. דווקא חריפותו הביאה אותו לקצר בניסוח שנשמע שגוי כשהשאלה לגמרי במקומה. כל כך במקומה עד שהם אינם מצליחים להכריע בה. נראה שחז"ל מלמדים אותנו כאן רובד גבוה של לימוד זכות על האחר: הם סומכים על חריפותו של תלמיד חכם, מתוך כך מבינים שיש פה שאלה עמוקה ממה שנשמע על פניו, ובודקים מה יכולה להיות השאלה שהוא באמת התכוון אליה. הם לא בודקים אותו, הם בודקים את עצמם.
