גם חובבים מושבעים של פוליטיקה אמריקנית מוכרחים להודות שליל הבחירות השבוע הצליח לייצר יותר רגעי מבוכה מרגעי נחת, אם היו כאלה בכלל. נאומי האולי־ניצחון של שני המועמדים לנשיאות עוררו את השאלה המשומשת מאז 2016: איך מתוך מאות מיליוני אזרחים הגיעו לפסגת הפירמידה דווקא שני האישים האלה? הרפובליקנים – מפלגה שמרנית באופייה ועתירת מכובדים – העמידו בראשם דווקא את הילד המופרע של השכונה, על כל התבטאויותיו והתנהלותו השנויות במחלוקת; המפלגה הדמוקרטית – בעלת היומרה לצייר לאמריקה ולעולם עתיד ליברלי, חדשני ונאור – הציבה בראשה קשיש שהכינוי "סליפי ג'ו" ("ג'ו הישנוני", למי שפספס כמה שיעורי ליבה) דבק בו בקלות רבה מדי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "חקירת השתקה": סערה לאחר חקירתו של ח"כ מיקי זוהר
– כיצד חז"ל הפיקו תועלת לימודית משאלה "מיותרת"
– מלאווי – המדינה האפריקנית הראשונה שתפתח שגרירות בירושלים
בעומדו על הפודיום נראה המועמד הדמוקרטי ערני יחסית, לראשונה זה זמן. ובכל זאת, נאומו היה נטול אמירה רבת עוצמה וחסר כריזמה נשיאותית. זה החמיר כשהמיקרופון קלט את לחישתה של אשתו, המזכירה לו למי הוא צריך להודות ואת מי יש לציין בשם תוך שהיא מנופפת לקהל המרוחק נפנוף מלכותי של הגברת־האולי־ראשונה. השניים נראו כמו הדוד והדודה החביבים שמסתובבים בחתונה של קרובים מדרגה ג' ומנסים להשתלב, בעוד הרעיה הנאמנה רומזת לבעל בלחישות תכופות מי הם הזרים שהוא נדרש ללחוץ את ידם.
אבל הנאום של ביידן עוד היה סביר לעומת הנאום המתקרבן־באלימות של הנשיא המכהן, שעבר על הלאו הראשון של תקנון ליל בחירות, ועוד בטרם נספרו מיליוני קולות הכריז על דעת עצמו: ניצחתי. זו לא הייתה קריאת ניצחון, כמובן, אלא קריאת קרב. ב־2:30 שעון וושינגטון פתח טראמפ את מערכת הדה־לגיטימציה שלו כלפי תוצאות הבחירות, כשהוא אומר למעשה: המספרים והכוכבים עובדים לטובתי, ואם ספירת הקולות תטען אחרת – סימן שהמערכת מרמה וגונבת את הבחירות. יש להניח שלא מעט רפובליקנים נבוכו לנוכח הדברים, אבל הם כבר רגילים. הנשיא טראמפ, על כל סגולותיו, הפך זה מכבר את האי נוחות הפיזית לשפת הגוף של תומכיו.
היה יכול להיות אחרת. היה אחרת, לפני 12 שנים בלבד. אותן עמדות אוישו אז על ידי שני אישים מעונבים ושקולים בדעתם: מצד הדמוקרטים ברק אובמה, ההבטחה הגדולה של הדור הצעיר, ומולו הגיבור האמריקני הרפובליקני ג'ון מקיין. כל אחד מהם כבר התפאר בעשייה ציבורית ניכרת, בלי לוותר על הייצוגיות המתבקשת. למרבה הצער, לא נשאר הרבה מהממלכתיות הנושנה ההיא. אפילו סיסמאות הבחירות המרשימות של אז נעלמו מן העולם, כאשר Yes We Can של אובמה ו־Country First של מקיין, הוחלפו בסיסמה הרפובליקנית הממוחזרת Make America Great Again ("סליפי ג'ו" אינה סיסמת בחירות), ובשורה החיוורת של ביידן Build Back Better. לא ברור אם זו סיסמת בחירות או שיעור על האות B לילדי כיתה ג'.
היו לאמריקנים סיבות טובות להגיע למערכת הבחירות כשהם עייפים ונטולי יצירתיות. נגיף קטלני אחד הצליח ללוות את תקופת הבחירות בארה"ב כעננה קבועה ונחושה, אך נדמה שמרוב קורונה לא רואים את היער. והשבוע התברר שהיער הזה סבוך לא פחות מהסבך הפוליטי המקומי שלנו. ארבע שנים אחרי שהפתיע את העולם, טראמפ לא הצליח להכשיר את הלבבות האמריקניים כך שיזכה לתמיכה נלהבת וחד־משמעית. נשיא ארה"ב עשה הרבה דברים טובים – לא רק לידידתו שבמזרח התיכון, אלא גם לאזרחי המעצמה שלו – אבל שוב ושוב שפתו והתנהגותו עמדו בינו לבין חיבת הקהל. אפילו עם המועמדים הרפובליקנים שקדמו לו – מקיין ומיט רומני – הוא הצליח להסתכסך. הוא לא חסך ממקיין ומאוהביו מילים קשות גם לאחר שהאיש מת, מה שאולי עלה לטראמפ באלקטורים של מדינת אריזונה. ביידן מצידו נראה כמו פרופיל מדויק לאישיות ציבורית שעתידה מאחוריה.
ובכל זאת, אחד מהם יהיה המנהיג של המעצמה החזקה שתניע מהלכים בעולם כולו. אחד מהם יצטרך למצוא את הדרך לעצור את המהומות, לאחות את פצעי טלטלת הבחירות, ולהפוך את אמריקה לגדולה אגיין, הפעם באמת.
הבית הלבן החליפי
בסופו של דבר כולנו פה שמרנים. מדינת ישראל – משמאל ומימין – לא מצליחה להבין את הליך הבחירה המתחכם של ארה"ב, ואחת לארבע שנים היא יוצאת בהצהרה חריפה: השיטה האמריקנית מטופשת. איך ייתכן שהמועמד שעשרות מיליוני מצביעים תמכו בו אך הגיע למקום השני לא ממשיך לכהן כמנהיג הנבחר של המחנה שלו? מה הסיפור עם האלקטורים האלה, שמורידים לטמיון את כל קולות המפסידים כאילו לא היו מעולם? תסתכלו עלינו, תראו איזה יופי. כל קול קובע. קובע עד כדי כך שאתה נידון לנידוי חברתי אם הצבעת למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה. התמודדת ולא זכית בראשות הממשלה? לא נורא, קבל את מושב יו"ר האופוזיציה, עם אפשרות לראשות ממשלה חליפית. האזרח הקטן ממשיך לעקוב אחרי פועלך ופליטות הפה שלך גם אם לא שינית כתובת למתחם בלפוריה.
בשיטת "המנצח לוקח הכול" האמריקנית, מועמד שמחצית מהאומה ראתה בו מנהיג ראוי להוביל מעצמה חוזר לביתו. אם יש לו תפקיד בכיר בפוליטיקה הארצית או המקומית הוא ימשיך לאחוז בו ואפילו מעמדה משופרת, ובכל זאת את הבית הלבן הוא לא יראה אפילו כנציג המחנה הלעומתי. אבל אחרי שלעגנו לשיטה שאכן יש בה הרבה חולשות ושולחת הביתה אישים ראויים (מישהי פה טרם התגברה על ההפסד של מקיין מ־2008?), ראוי גם לראות את יתרונותיה הברורים. המערכת בארה"ב הצליחה לעגן את הדמוקרטיה שלה בעזרת שני בתי פרלמנט – הסנאט ובית הנבחרים. גם אם הנשיא נבחר באופן אישי ומלא רגשות סוערים, המערכת כולה מצליחה לשמור אותו בגודל הראוי.
השיטה הישראלית, לעומת זאת, נעימה ועממית ככל שתהיה, נגררת פעם אחר פעם למערבולת אישית, ולא מצליחה להציל את עצמה מטביעה. הרבה לפני הלחצים הפוליטיים של המפלגות הקטנות, הרבה לפני הזגזוגים של הנבחרים, הטירוף מתחיל אצלנו בקלפי. פעם בכמה שנים או חודשים אתה עומד כשמעטפה בידך, ותוהה אם בא לך נתניהו או לא. אולי נהנית מכהונה אחת שלו ומתחשק לך לגוון עם קצת אהוד ברק. ואולי אתה מתלבט בין נתניהו וול־דאן עם נגיעות בנט, לבין יאיר לפיד מדיום־רייר עם שוט של גנץ מהצד, כדי שיחליק בגרון.
נראה שאף אחת מהשיטות אינה מושלמת, וישראל קטנה מדי לאימוץ השיטה המחוזית. ובכל זאת, נוכח שנת הבחירות המתוסבכת שלנו, יש מקום לקצת צניעות מול שיטת הלועזים. העגלה שלהם בת למעלה ממאתיים שנה, אבל מי שבנה אותה דאג לחזק טוב־טוב את הברגים.
