המונח 'מעשה סדום' משמש בימנו כתיאור פגיעה מינית חמורה ומבוסס ככל הנראה על רצון אנשי סדום לאנוס את אורחיו של לוט. האפיון של אנשי סדום כ"רעים וחטאים לה' מאד" סתום בפרשת השבוע. יחזקאל הנביא מתאר את עוון סדום: "יד עני ואביון לא החזיקה" ובחז"ל הקלקול הממוני-חברתי בסדום זכה לתיאור נרחב (סנהדרין קט). גילוי עריות בוודאי היה שם, אך לא בעוון חטא זה 'זכתה' סדום להיות בניין אב לחברה ללא זכות קיום. הרשעות סביב הכנסת האורחים המתוארת במיטת סדום "אדם ארוך קצרוהו, קצר מתחוהו" נובעת מאותה תפיסה חברתית קלוקלת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מכון ויצמן: כך המוח שלנו מייצר רעיונות יצירתיים
– רופאים בכירים במגזר הערבי: "הפסיקו את החגיגות ההמוניות"
– אלפי אנשים מכל העולם הצטרפו לקמפיין העולמי "ויהי אור" לציון ליל הבדולח
'מידת סדום' עליה ניתן לכפות לפי ההלכה פירושה כפיית אדם שאינו מסכים לעשות לחברו חסד שאינו כרוך בשום טרחה, הפסד או צער. חז"ל בחרו לאפיין את אותה 'מידת סדום' במסכת אבות (ה, י) כך: "האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום". בלימוד ראשוני של המשנה מיד עולה הפער בין רצונו של אדם להיות בעלים גמור על נכסיו ללא שיכפו אותו לעשות בהם חסדים לבין העונש הכבד שהגיע לאנשי סדום על שבחרו לחיות כך. הרצון להתנתק מעשיית טוב עם החברה הוא בוודאי שלילי, עם זאת מובנת לנו מאד השיטה הראשונה במשנה המתארת את המידה הזו לכל היותר כמידה בינונית.
רבי יצחק עראמה מפרש ששתי הדעות במשנה הן 'דברי א-להים חיים', אלא שהן מתארות יישום שונה של המידה השלילית הזו. יחיד החי את חייו בדרך "שלי שלי ושלך שלך" מידתו היא 'מידה בינונית' והוא צריך לחזור בתשובה ולהתחזק במידת החסד ובהשפעתו לסביבה, אך כשציבור נוהג כך – הוא מאבד את זכות קיומו. 'מעשה סדום' הוא הפיכת המידה הזו לשיטה. בסדום ייסדו תפיסת עולם המנתקת את היחיד מכל זיקה או צורך לפנות אל רעהו. ומהשקפת עולם כזו הדרך לעינויים, רציחה, גילוי עריות ועבודה זרה (לפי הגמרא הם עברו גם על איסור ברכת ה') הייתה סלולה ובטוחה.
תפיסת העולם של בני אברהם אבינו הפוכה לחלוטין. בפתח הנבואה לאברהם על הפיכת סדום מתאר הקב"ה מדוע אי אפשר לכסות מאברהם את דבר סדום: "כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (יח, יט). פער תהומי קיים בפירוש הציווי לעשות 'צדק והמשפט'. יש שיטענו שחייבת להיות הפרדה טוטאלית בין רכושו של אדם לשל זולתו ולא קרב זה אל זה, כאשר הפרת משוואה זו הינה חטא חמור כלפי החברה כולה – זוהי הנורמה הסדומית. אצל בני אברהם רווחת השיטה שאם ביכולתו של אדם לסייע לזולת הוא מחויב לא לאמץ לבבו ואין הדבר תלוי כלל ברצונו ובטוב ליבו. בלשון הקודש 'צדקה' נגזרת מהשורש צ.ד.ק שהוא בהחלט פעולה שעל מערכת המשפט לאכוף. אין מדובר בנדבנות גרידא, צדקה היא המשפט. על כן בספר ההלכות של היהודים נפסק "כל אדם חייב ליתן צדקה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו, ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן, בית דין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן" (שו"ע יו"ד רמח, א). תפיסה כזו כלפי רכושו הפרטי של אדם נובעת מהסתכלות אמונית על המציאות – גם היא מודגשת אצל אברהם בשיח בינו לבין מלך סדום. אברהם מביע התנגדות עקרונית ללקיחת השלל: "הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" הרכוש הוא רכושו של א-ל עליון וחלוקתו בעולם תהיה על פי הצדק האלוהי.
מציאות הקורונה היא מבחן פתע של רבש"ע לכל התאים החברתיים בעולם. כמעט ואין מי שאיננו מושפע מהשלכותיה של המגפה המשתוללת. לאף קבוצה אין את הפריבילגיה לחיות את המידה הבינונית ולהסתגר בתוך עצמה שכן ההשפעה היא על כלל החברה ומידה בינונית זו משודרגת לחומרא ונהיית מידת סדום. החברה הישראלית נקראת לנהוג בדרכו של אברהם אבינו, חשיבה כללית, צדקה היא משפט. כך תתרומם קרנה של מדינת ישראל כדברי הרמב"ם בתחילת הלכות מתנות עניים "ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר: בצדקה תיכונני".
