דו"ח שפרסמה לאחרונה מועצת המחקר האירופי (ERC), מסכם את מספר הזכיות במענקי המועצה בשנים האחרונות. ה־ERC מעניקה מענקי מחקר למדענים מצטיינים באקדמיה ולחוקרים בולטים ופורצי דרך. מדובר בקהילת המחקר הבינלאומי מהגדולות בתבל, ובמענקי המחקר היוקרתיים ביותר של האיחוד האירופי. הקריטריון המוביל למענקים הוא מצוינות מדעית: הרעיונות הטובים ביותר של המוחות הטובים ביותר באירופה רבתי – כולל ישראל – ותמיכה במצטיינים בכל תחומי המדע והידע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עושות עלייה: ספינות טילים חדשות בדרכן לארץ
– מכון ויצמן: כך המוח שלנו מייצר רעיונות יצירתיים
– בג"ץ: המנהל האזרחי גורר רגליים באכיפת השתלטות פלסטינית על קרקעות
המועמדים מגיעים מלמעלה מ־2,500 מוסדות להשכלה גבוהה ברחבי יבשת אירופה. בעשירייה הפותחת והמכובדת נמצאו בדו"ח שפורסם השנה שני מוסדות ישראליים: מכון ויצמן והאוניברסיטה העברית. לא הרבה אחריהם אפשר למצוא מוסדות ישראליים נוספים. המשמעות היא שישראל נמצאת בצמרת המחקר המדעי באירופה, ולמעשה בעולם כולו.
בסמוך פורסם גם מדד יזמי ההייטק של חברת המידע העסקי האמריקנית PitchBook. הרשימה מדרגת את חמישים האוניברסיטאות המובילות בעולם על פי מספר הבוגרים היזמים ושיעור הכסף שהצליחו לגייס. ארבע אוניברסיטאות ישראליות נכנסו לרשימה יוקרתית זו. מלבד ארה"ב, ישראל היא המדינה עם מספר הנציגים הגדול ביותר ברשימה מכובדת זו.
בהינתן שההייטק הוא קטר הכלכלה הישראלית, ברור כעת מי נהג הקטר: מערכת ההשכלה הגבוהה שלנו, ובייחוד אוניברסיטאות המחקר. ה"סטארטאפ ניישן" קיימת במידה מכרעת בזכות המחקר ואיכות ההוראה באקדמיה בישראל.
אלא שלא הכול מושלם. בשנים האחרונות אנחנו עדים למגמת ירידה מתונה בחלק מהדירוגים הבינלאומיים של המוסדות הישראליים להשכלה גבוהה. הירידה הזו מטרידה, ונעשים מאמצים רבים לבלום אותה. יחד עם זאת צריך לזכור שדירוגים, כמו סקרים פוליטיים, צריך לקחת בעירבון מוגבל: רבים מהדירוגים האלה מוּנעים מאינטרסים כלכליים או מדינתיים, ותוקפם בעייתי. חלק מהדירוגים מכיל מרכיבים סובייקטיביים, והדבר פוגע באמינותם. בנוסף, חלק מהמדדים שעל פיהם נקבעים הדירוגים, מתייחס למספר חברי הסגל הבינלאומיים ולשיעור הסטודנטים הזרים במוסדות האקדמיים שעומדים לבחינה. בישראל, בגלל שיקולים של שפה ובשל חוקי ההגירה, מרבית הסגל האקדמי והסטודנטים הם ישראלים.
כל זה לפני שאמרנו מילה על כסף ותקציבים. תקציב מערכת ההשכלה הגבוהה בארץ (למרות תוספות שניתנו בעשור האחרון) אינו מספק, והוא רחוק מרחק רב מרמת תקצוב האקדמיה במרבית מדינות ה־OECD. כך, תקציב הות"ת (הוועדה לתכנון ותקצוב במסגרת המועצה להשכלה גבוהה) עומד על כ־12 מיליארד שקלים לשנה. תקציב זה, חלק מתקציב המדינה, מהווה קרוב לשבעים אחוזים מסך תקציב ההשכלה הגבוהה בארץ. רק לשם השוואה, התקציב השנתי של אוניברסיטת הרווארד מגיע ל־5.5 מיליארד דולר! ובתרגום לעברית – 19.5 מיליארד שקלים. תקציב דומה עומד לרשות יתר המוסדות בליגת הקיסוס בארה"ב. המימון ליותר משישים מוסדות אקדמיים בישראל, בהם שמונה אוניברסיטאות מחקר, נמוך מתקציב אוניברסיטה בודדת מליגת הקיסוס.
הסוגיה התקציבית מורכבת עוד יותר, שכן התקציב שמעמידה המדינה לרשות האוניברסיטאות משמש בחלקו לסבסוד שכר הלימוד. שכר הלימוד שמשלמת סטודנטית בישראל במוסד מתוקצב, נמוך מהמחיר שתשלם אותה סטודנטית כאשר תשלח את ילדהּ לגן ילדים. שכר הלימוד בארץ הוא בין רבע לשליש מהעלות האמיתית של שנה באקדמיה; את כל היתר מסבסדת המדינה.
הבקרה, הרגולציה והשקיפות סביב מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל הן גבוהות מאוד, וכך ראוי שיהיה. השכר מפוקח כבר שנים על ידי הממונה על השכר באוצר. תקציבי המוסדות מפוקחים גם הם על ידי הוועדה לתקצוב ותכנון, והכול תחת "מטרייה" רגולטורית מוגדרת וברורה.
לאקדמיה בארץ יש הצלחה רבה בהכשרת בוגרים מצוינים בכל תחומי הידע. ההצלחה המרשימה של עולם הטכנולוגיה הישראלי, כמו גם הרבה מהפיתוחים בתחום הביטחוני, הם בזכות מחקר ופיתוח שמקורו פעמים רבות באקדמיה, ובזכות אנשי פיתוח מעולים שצמחו ברובם במוסדות כאן.
עם זאת, נדמה לי שיש לאקדמיה מקום להשתפר בתחום המחקר הבסיסי. בחינה של תקציב המדינה ומדיניות התמריצים שלה מצביעה על דגש רב בכיוון של מדע יישומי. ההשקעה במחקר בסיסי נמוכה מזו שברבות ממדינות ה־OECD, ונכון לתת על כך את הדעת ולשפר את המצב בתחומים אלה. ההשקעה הנמוכה יותר במחקר הבסיסי עשויה גם להסביר חלק מהירידה בדירוגים הבינלאומיים, ואולי כאן המפתח לתיקון העניין.
עידן הקורונה הוכיח את חוסנה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. על אף הקשיים הרבים, המערכת האקדמית המשיכה לתפקד באופן כמעט מלא – בהוראה ובמחקר. בחזית המלחמה בנגיף ניצבים אנשי צוות רפואי ואנשי מדע מן השורה הראשונה – מקצועית וערכית. בית הגידול של רובם הוא האקדמיה הישראלית.
ביקורת בונה
באפריל 1921, לפני כמעט מאה שנה, הפליגו אלברט איינשטיין וחיים ויצמן לניו־יורק כדי לגייס כספים ברחבי ארה"ב לאוניברסיטה העברית. כשירדו מן האונייה נשאל חיים ויצמן: "האם אתה מבין את התיאוריה של איינשטיין?"; ויצמן השיב כך: "במהלך חציית האוקיינוס הסביר לי איינשטיין את התיאוריה בכל יום. עד שהגענו, הצלחתי להשתכנע מעל לכל ספק שהוא באמת ובתמים מבין אותה".
ד"ר חיים ויצמן, מהמדענים והמנהיגים הגדולים שהיו לעם היהודי, הבין ככל הנראה את תורת היחסות. התשובה שנתן הייתה בדיחה שנונה, ובצידה – מידה של אמת ורצינות. אפשר ללמוד ממנה על הצורך בהעמקה, בדיוק ובירידה לפרטים, וגם על הזהירות שאנחנו נדרשים לה בכל פעם שאנחנו מדברים על מדע וידע.
ביקורת בונה מושתתת קודם כול וראשית דבר על דיוק בעובדות ועל שיח מקדם. אין טעם בכתיבה פרובוקטיבית ולעיתים מטעה, כפי שהופיעה בעיתון זה לפני שבוע, בטורו של ד"ר רן ברץ. הכותב דיבר על "ועד העובדים הקרוי אקדמיה ישראלית", ועל כך שהאקדמיה הישראלית היא "כישלון לאומי". הוא גם בחר להשתמש במטפורה ממגרש אחר, והשווה את האקדמיה הישראלית לנבחרת הכדורגל שלנו. אם נישאר באותו תחום, יש לי לפעמים תחושה שהאקדמיה הישראלית מקבלת תקציבים של הפועל מרמורק, אך הציפייה היא שתביא הישגים כמו אלה של מנצ'סטר יונייטד. רוב הזמן, למרבה הפלא, זה מצליח.
האקדמיה הישראלית היא בעיניי מקור לגאווה ישראלית. אסור לה לנוח על זרי הדפנה, ויש הרבה מה לשפר במערכת, כדי שתמשיך לשרת את החברה ותהיה מקור לתקווה ישראלית.
ישי פרנקל הוא סגן נשיא ומנכ"ל האוניברסיטה העברית
