פעם הסביר לי רופא אחד את ההבדל בין הרופאים של פעם, לפני התפתחות הרפואה המודרנית, לרופאים של היום. פעם, רופא היה יודע כלום על הכל. גם אם היה לך כאב בטן, חור בשן או גידול ברגל היית מגיע לאותו רופא הכפר שהיה עושה כמיטב יכולתו לעזור לך. ברוב המקרים, זה כמובן לא עזר. עם השנים התפתחו התחומים השונים ועכשיו יש 300 סוגים של רופאי עיניים: רופא שמתמחה באישונים, רופא שמטפל בקרניות ואחד שתחום ההתמחות שלו הוא בכלל פזילה. יש רופא לילדים ויש רופא למבוגרים ובקיצור: הרופאים של היום יודעים הכול על כלום.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
"חקירת השתקה": סערה לאחר חקירתו של ח"כ מיקי זוהר
רכבי יוקרה ועסקי נדל"ן: בדובאי מתכוננים למבקר הישראלי
המנהל האזרחי הרס בנייה בלתי חוקית ערבית בחאן א-לובן
עיתונאים, הסברתי לאותו רופא, זה אותו דבר, רק הפוך. פעם כל עיתונאי היה מומחה גדול בתחום שלו: ביטחון, אזור מסוים בארץ או בעולם, כלכלה, חוץ ואפילו תחום הספורט התחלק לתתי נושאים. הוא היה בונה לעצמו רשת מקורות, מרחיב את השכלתו בתחום שהוא אמון עליו ומעשיר את הקוראים שלו במידע. בקיצור, היה יודע הכול על כלום.
העיתונאים של היום, כמו הרופאים של פעם, יודעים כלום על הכול. אין נושא בעולם בהם לא יביעו דעה מלומדת ומאוד בטוחה בעצמה.
בשנה החולפת היו שני נושאים עיקריים שבהם כולם הבינו: אפידמיולגיה והבחירות בארה"ב. לא פעם הייתי עומד משתאה מול כתבי משפט או כתבים מדיניים שמסבירים בארשת חשיבות בלתי מתפשרת למה לפתוח את המשק זו טעות, למה לסגור אותו זו טעות, איך ה-R עכשיו גבוה, או איך הדיאגרמה של אחוזי התחלואה במועצת גזר, ובעיקר זו של החולים בינוני, מעידה שאנחנו הולכים לקראת קטסטרופה.
בשבועיים האחרונים, וכמובן בליל הבחירות לנשיאות ארה"ב, החליפו אותם עיתונאים את תחום העניין שלהם שוב. כתבים, שהידע העיקרי שלהם על ארה"ב עד לפני שבועיים היה איפה הפיצה הכי שווה בניו-יורק, התחילו לצייץ ברוב התלהבות על אחוזי הצבעת הקובנים במיאמי, על ההשוואה בין התמיכה במפלגה הדמוקרטית בסקרנטון פנסילבניה בין 2016 ל-2020 או על שינויים בדפוסי ההצבעה של השחורים בג'ורג'יה.
מה אתה רוצה, תשאלו, לא כולם עצלנים כמוך. ישבו, למדו את החומר, קראו מאמרים ועכשיו הם מוכיחים בקיאות. ועל זה אענה: לא מפריע לי שבן אדם יושב ומעמיק בתחומים שהם לא בתחום הסיקור שלו. מה שמשגע אותי בעיקר אלה היהירות, הביטחון העצמי והאסרטיביות בה נאמרים הדברים.
הרי בואו, לא סתם הגענו למספרים האלה בדיוק השבוע:
קחו למשל את ד"ר גדי טאוב שתחום ההתמחות שלו הוא ההיסטוריה האמריקנית ומנגד איריס ליאל, סופרת ופובליציסטית בהארץ, ותראו את הסגנון:
ואם כבר בגדי טאוב עסקינן, הנה ראיון שנתן בכאן 11. שם כול הידע שלו לא שווה כלום כי הוא "ביביסט":
גדי טאוב עם האמת בפנים, enjoy @GadiTaub1
חלק1 pic.twitter.com/XiFumaCnUi— Drum (@dogly1900) November 2, 2020
החוצפה להתווכח בנושא שלמדת לפני שבוע כי כולם מדברים עליו עכשיו עוד הייתה איכשהו מובנת אם לא אותם העיתונאים, מדי מערכת בחירות כאן אצלנו בישראל, היו בטוחים שהפעם הפריפריה תעבור לגוש השמאל. מה נגיד? מי שלא יודע לנתח את אחוזי ההצבעה בנתיבות שיעזוב את קונטיקט בשקט.
ואחרי שנראה שמי שינצח את הבחירות הוא ג'ו ביידן הפיד לא נמנע כמובן מהשמחה לאיד הישנה והטובה. עיתונאי הארץ, חיים לוינסון למשל התמקד כמובן בערוץ 20:
סידרתי את זה (עם ווליום כמובן) pic.twitter.com/etgqzQrSDI
— Chaim Levinson (@chaimlevinson) November 5, 2020
אז רק בשביל הפרוטוקול והצדק ההיסטורי, חשוב להראות את תחזיותיו של לוינסון עצמו:
ולסיכום, גם כאלו שלא מבינים יכולים להגיע למסקנות נכונות:
איפה היינו בלי האמונה?
בניגוד לחלק הקודם, לפעמים לא חייבים להיות היסטוריונים מדופלמים כדי להתווכח עם כאלו שכן. הנה ציוץ של הסופרת וההיסטוריונית פרופ' פניה עוז-זלצברגר שהתרגשה מציוץ של נשיא צרפת עמנואל מקרון:
אין להכחיש שרבות מהמלחמות, ההרג והדם הגיעו בגלל הדתות בעולם, אבל הקביעה הזו עוררה לא מעט צייצנים שהחליטו להזכיר להיסטוריונית קצת היסטוריה. באופן לא שכיח התיקונים הגיעו גם מהצדדים הלא דתיים בפיד:
והיו כמובן דוגמאות נוספות:
וגם אם החילוניות לא הרגה אף אחד, יעקב סלע תהה בקול מה עוד הם עושים עם הזמן הפנוי שלהם:
לדתיים שבפיד היה לא קל לעכל גם את הציוץ הבא של חה"כ לשעבר שלי יחימוביץ':
היה מי שלימד זכות:
ומי שלא מכיר, יש יהודי שלא רק מלמד זכות על ישראל כמו הצדיק מברדיצ'ב, הוא ממש מכנה את עצמו ככה:
היה מי שזה ניחם אותו:
היה מי (שליח ירוק על אופנים?? מה נסגר??) שהתנדב ללמד את יחימוביץ' שיעור באמונה:
והיו כמובן את אלו שהיו יותר ציניים וביקורתיים:
השרשור השבועי
זכרון זה דבר חמקמק כידוע, אבל יש פרטים וסיפורים מסוימים שלא יוצאים לנו מהראש גם אם ממש נתאמץ. שרשור של אמיר מויאל חשף כמה כאלה:
משהו קטן וטוב
השבוע החלו תלמידי כיתות א'-ד' את שנת הלימודים, שוב, וזה היה כמו לחוות את אחד בספטמבר אול אובר אגיין. אז הייתה הרבה ציניות, וחיוכים מרים על העובדה שזה רק לשבועיים עד לסגר הבא אבל ציוץ אחד פשוט אמר תודה:
