בזכות פעולות מוקדמות נחרצות התחמקה צ'כיה מפגיעתה הקשה של הקורונה באביב. הצ'כים זיהו את ההתפשטות המעריכית של המחלה בתחילת מרץ, סגרו בתי ספר, חייבו לעטות מסכות, והטילו סגר על המדינה. כמו ישראל, שדומה לצ'כיה בגודל אוכלוסייתה וכלכלתה, גם ידידתנו המרכז־אירופית נחשבה בגל הראשון סיפור הצלחה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "ניתן מענה לכל התיירים": הקהילה בדובאי מפתחת מערך כשרות
– בין נתיבות לפנסילבניה: על העיתונאים שיודעים כלום על הכול
– רופאים בכירים במגזר הערבי: "הפסיקו את החגיגות ההמוניות"
אבל להצלחה יש מחיר. אחרי שהשתלטו על המגפה, החלו העניינים להשתבש. היציאה מהסגר הובילה לחיכוך בין ראש הממשלה אנדריי באביש לשר הבריאות, הכוכב הצעיר, אדם ווייטך. ווייטך סבר שבאביש מתיר הגבלות מהר מדי – בעיקר חובת עטיית מסכות – והפתיע לפני כחודשיים בהתפטרות מתפקידו, בזמן שבו התחלואה החלה לעלות באופן ניכר.
רומן פרימולה, שר הבריאות הנכנס, אמור היה להשתלט על העניינים שהידרדרו במהירות, ושהופכים היום את צ'כיה לאחת המדינות המוכות ביותר בקורונה. בלית ברירה הכריזה המדינה לפני כשבועיים על מה שבאביש הבטיח שלא יחזור: סגר שני. אבל הדברים המשיכו להסתבך. השר הטרי תועד מפר את ההנחיות כשישב במסעדה. בצ'כיה, מתברר, יש משמעות לאחריות ציבורית. השר הוחלף, אחרי כחודש וחצי בלבד, בשר חדש – יאן בלאטני.
איזון עדין
"אירופה חזרה להיות מוקד עולמי של המגפה", בישר לפני כשבוע האנס קלוגה, הממונה על אירופה בארגון הבריאות העולמי. ואכן, בדכדוך מה, הופיעו בימים האחרונים בזה אחר זה מנהיגי אירופה, ובישרו לאומותיהם על סגר שני.
עמנואל מקרון הודיע לצרפתים: "החלטתי שמיום שישי עלינו להחזיר את הסגר שעצר את הווירוס". הצרפתים מנסים סגר עם בתי ספר פתוחים (במגבלות), אבל "המסחר שהוגדר לא־חיוני, מקומות שמארחים ציבור, בעיקר ברים ומסעדות, יישארו סגורים". הנשיא בישר שלטובת הכלכלה הייצור והשירותים ממשיכים, אך התיירות תושבת.
"מצב המגפה הנוכחי חמור", בישרה גם אנגלה מרקל לגרמנים. "אנחנו רואים עלייה מעריכית במספרים". מיום שני, הודיעה, "אנו דורשים שאנשים יימנעו מטיולים וביקורים… אם אינם הכרחיים לגמרי". מרקל, מדענית בהכשרתה, סגרה את התיירות, "התיאטרון, האופרה, אולמות קונצרטים, ירידים, בתי קולנוע, פארקי שעשועים… מסעדות, בארים, מועדונים". בגישה הריאליסטית שמאפיינת את התנהלותה הסבירה הקנצלרית: "מערכת הבריאות שלנו יכולה כיום להתמודד עם האתגר הזה, אבל במהירות הזאת ההדבקות יביאו אותנו לגבול היכולת שלנו בתוך שבועות".
גם בוריס ג'ונסון, שבעצמו החלים מקורונה, נאלץ לבשר לאנגלים בשורות מרות. "נגיף הקורונה הוא האיום הגדול ביותר שמדינתנו עמדה מולו זה עשורים", אמר ראש הממשלה. "חיוני להאט את התפשטות המחלה… אתם חייבים להישאר בבית… אנחנו סוגרים מיד כל חנות של מצרכים לא חיוניים, כולל ביגוד, מוצרי אלקטרוניקה, ספריות, גני משחקים, מכוני כושר ובתי תפילה… נעצור כל פעילות חברתית, חתונות, הטבלות, וטקסים אחרים, להוציא הלוויות".
"אין ראש ממשלה שרוצה לנקוט צעדים כאלה", התוודה ג'ונסון, "אבל כרגע אין אפשרויות קלות. הדרך קדימה קשה, והאמת העצובה היא שהרבה חיים יאבדו".
הנאומים נשמעים מוכרים? שלל מנהיגי מדינות אירופה נשאו בפרק זמן קצר את אותו נאום ששמענו גם כאן בישראל, בווריאציות שונות מעט. מדינות נוספות באירופה חוזרות לסגר, ואלו שנמנעות מכך – כמו שוודיה, ספרד ואיטליה – מטילות הגבלות חדשות, כולל עוצר.
העובדה שכל המדינות המערביות הללו מתנהלות באופן דומה, מצביעה על כך שיש פה דפוס הגיוני וסביר. זו התוצאה של הניסיון, הנכון כשלעצמו, להלך על התפר הדק של מקדם ההדבקה הגבוה ביותר הנסבל. ברגע שחוצים אותו למעלה, המספרים מתחילים לזנק, מערכות הבדיקה והמעקב האפידמיולוגי – גם של המדינות המתקדמות ביותר – נשארות מאחור (זו המשמעות של מעריכיות), ונדרשים צעדים דרסטיים יותר כדי להחזיר את המצב לשליטה.
הנקודה היא שזה בסדר גמור. זאת ההתמודדות הצפויה והרציונלית מול משבר שמתאפיין באי־ודאות, אינספור משתנים וחוסר ידיעה רב. מקרון, מרקל, ג'ונסון, באביש וכל השאר, כולל ממשלת ישראל, עושים את אותו הדבר, מפני שכולנו נמצאים בתהליך של ניסוי וטעייה על הסף העדין של הכלכלי מול הבריאותי, שמחזיר אותנו מדי פעם לאחור.
בשבח קור הרוח
מי שעוקב אחרי המגפה ברצינות ולאורך זמן מבין זאת, אבל יש שמסרבים להודות בכך. אפשר למנות שלושה סוגים של הכחשת קורונה. ישנם מכחישי המגפה ("שפעת עם יחסי ציבור"); ישנם מכחישי הנזק ("לפתוח את הכלכלה!"), שלא מבינים שקריסת מערכת הבריאות תגבה מחיר כלכלי חמור יותר מכל סגר; וישנם מכחישי הבעיה ("לנצח את המגפה"), שמאמינים שלהם, בניגוד לעולם המערבי, יש פתרון קסם.
באופן טבעי, רוב מכחישי הבעיה מגיעים מהאופוזיציה הפוליטית. זו עמדה נוחה לתעמולה: הבעיה היא הממשלה, לא הקורונה. צרתם היא שהנגיף לא מתנהג לפי כללי השגרה הפוליטית והבירוקרטית, שבה הצהרות בומבסטיות, הבטחות מרחיקות לכת ו"תוכניות לאומיות" לא עומדות כמעט אף פעם במבחן אמיתי. הקורונה היא בוחן מציאות מהיר, שלא מהססת להעמיד "מומחים" באור מגוחך ולגבות מהם מחיר.
מי שטוען שיש לו "פתרון" מוכיח בעיקר שהוא רואה את המציאות מבעד לפילטר פוליטי: מה שמשרת אותו בביקורת על הממשלה אמת, מה שלא, שקר
כך למשל קרה לדרישה הנחרצת של המומחים מטעם עצמם "לפתוח את הכלכלה" בסוף הסגר הראשון, שזעקותיהם וציוציהם מובנים היום כאיוולת. וכך גם קרה לאחרונה כשנתניהו אמר שאירופה הולכת לקראת סגר שני, ומתנגדיו התנפלו עליו בכנסת בטענה שהוא משקר, לא פחות, מפני שסגר שני הוא כישלון ישראלי ייחודי שלו. בתוך זמן קצר מתברר שדווקא הם, המומחים־לכאורה למגפות, מנותקים כליל מהמציאות האפידמיולוגית.
בדיוק אותה מידה של "מומחיות" וניתוק מהמציאות מאפיינת גם את ה"פתרונות" של מכחישי הבעיה. אלו מקסמי שווא. משבר הקורונה דורש צניעות, ניסוי וטעייה זהירים, דריכות וסבלנות רבה בשחרור ההנחיות והידוקן. מי שטוען שיש לו "פתרון" מוכיח בעיקר שהוא רואה את המציאות מבעד לפילטר פוליטי: מה שמשרת אותו בביקורת על הממשלה אמת, מה שלא, שקר. הגישה הפנטזיונרית הזאת היא האחרונה שהיינו רוצים למצוא בקרב מי שנדרש לטפל במשבר המאוד מציאותי הזה.
משום כך גם לאופוזיציה מוטב בימינו לדבוק בהפך הגמור מן ההרגלים הצעקניים והרהבתניים שאימצו ראשיה. ענווה, הקפדה על הכללים, ממלכתיות ומתינות – זהו צו הקורונה. אמנם בטווח הקצר הצעקנים בעלי ההבטחות יקבלו את מלוא תשומת הלב; אבל בטווח הארוך, מול משבר אמיתי ומתמשך, קרי הרוח ואנשי האמת הם שיזכו למלוא ההערכה.
