ארגון צהר החליט בעת האחרונה להקים מערך כשרות עצמאי, שיעניק שירותי השגחת כשרות לבתי עסק, ללא קשר להשגחת הכשרות של הרבנות הראשית. כלומר, האישור שינפיק הארגון יינתן הן לבתי עסק המחזיקים בתעודת כשרות מטעם הרבנות הראשית, והן לבתי עסק שאינם מושגחים על ידה.
לפי הצעתם ייקבעו כללים אחידים לכשרות, הן לרמה הבסיסית והן לרמת המהדרין, ואלו יחייבו את כל הרבנים שיעסקו במתן תעודות כשרות מטעמם. כדי לנתק בין המשגיח למושגח, שכרם של המשגיחים ישולם בידי חברה עצמאית שיקים ארגון צהר, והיא תהיה זו שגובה את האגרות מבעלי העסקים. עוד הם מציעים שייעשה שימוש באמצעים טכנולוגיים, כגון מצלמות שיסייעו בפיקוח על כשרות העסק.
לכאורה ההצעה נשמעת מצוינת. מדוע אני חושב שיש להתנגד לה?
הנימוק האידאולוגי: בראש הנימוקים להתנגדותי ניצבת העובדה שמדינת ישראל היא מדינת היהודים היחידה בעולם. כשם שהיא דואגת לחינוך, לבריאות, לתחבורה ציבורית וכדומה, כך גם הרבנות הראשית היא הרשות שהוקמה בידי המדינה ועליה הוטלה האחריות לענייני הדת במדינה. אין להשוות את המצב בארץ למצב בארה"ב או במקומות אחרים, שבהם לכל קהילה יש מערך כשרות משלה. בישראל הכשרות צריכה להינתן בראש ובראשונה בידי הרבנויות המקומיות.
חוסר תום לב: האירוניה בסיפור היוזמה של צהר היא שעיקרי ההצעה לקוחים ממהפכת הכשרות שהכרזתי עליה בממשלה הקודמת יחד עם הרב הראשי דוד לאו שליט"א והשר נפתלי בנט. לצערי מכיוון שהממשלה לא האריכה ימים, לא הספקנו לממשה.
בממשלה הזו שני מרכיבים מרכזיים בהצעה נמסרו לשני ח"כים שלנו: ההצעה לכללים אחידים נמסרה לח"כ בצלאל סמוטריץ', וההצעה להקמת חברה ממשלתית לכשרות נמסרה לח"כ מועלם. וראו זה פלא, ארגון צהר עשה כל מאמץ למנוע את קידומן של הצעות החוק האלה בוועדת השרים לחקיקה, בטענה שהרבנות הראשית אמורה לשמש רגולטור בלבד, ולא נותנת הכשרות. מיותר לציין שלכל הדעות, שתי הצעות החוק הללו היו יכולות לסייע מאוד בחיזוק מערך הכשרות של הרבנות הראשית לישראל. אי אפשר מצד אחד לתקוף את הרבנות, שאין לה כללים אחידים וכל רב עושה ככל העולה על רוחו, ומנגד למנוע את הניסיון לתקן את המצב.
דעות נוספות באתר מקור ראשון
–ניווט מכוון: מה היה קורה אם סבא שלי לא היה מגיע למושב פתחיה?
–בעד או נגד בחירות: מה עובר בראש של נתניהו?
–עבודת העיתונאי המסקר בשטחי הרשות הפלסטינית הופכת לבלתי אפשרית
חוק איסור הונאה בכשרות: על פי החוק, כל גוף שאינו הרבנות הראשית, ובתוכו ארגון צהר, לא יכול להשתמש במילה "כשר" על כל הטיותיה בתעודת הכשרות שלו, ולכן צריך להשתמש בתעודה אחרת ובמונחים אחרים. הציבור בישראל מעונין לאכול כשר אך אינו בקיא ברזי התעודות. הוא רגיל לתעודת כשרות שמופיעה בה המילה "כשר" עם סמל הרבנות. ארגון צהר עלול במעשיו להרגיל את הציבור לכך שיש תעודות שהמילה כשר אינה מופיעה בהן, וכך נגיע למציאות שבה הציבור יסתמך גם על תעודות שבעלי עסקים מדפיסים לעצמם, או על זיופים.
היחס לזקני רבותינו: זקני רבני הציונות הדתית, דוגמת הרב דרוקמן, הרב יעקב אריאל, הרב צפניה דרורי ועוד, חושבים שהמהלך הוא טעות חמורה שעלולה להזיק לכשרות. רבני צהר, הצעירים יותר בגיל ובניסיון, מכריזים שהם יודעים טוב יותר מהם מה יועיל לכשרות. בפעילות המתריסה הזו יש גם פגיעה בסמכות התורנית של הרבנים ונזק חינוכי חמור. כך מתחנכים בני הנוער לכך שאין חובה לשמוע לדעת הרבנים.
ארגון צהר מתהדר במערך הנישואין שלו, ועל כך באמת הוא ראוי לשבחים. לדעת הארגון, כפי שהם הצליחו לייעל את מערכת הנישואין בישראל כך הם גם יצליחו במערך הכשרות. אך מערך הכשרות אינו דומה למערך הנישואין, שבו הרישום מתבסס על הרבנות המקומית. במערך הכשרות, מנגד, ארגון צהר מבקש להחליף את הרבנות הראשית לישראל.
בסיכום דבריי אומר שגם אם איננו מסכימים עם כל דרכי התנהלותה של הרבנות הראשית, אל לנו לפעול לפרקה, אלא לחזקה מבפנים. זו הרבנות שלנו, של מדינת ישראל. היא נשמת אפנו, ואסור לפגוע בה. מכיוון שאני מעריך ומכבד את רבני צהר אני קורא להם לחזור בהם מתוכניתם, ויתקיים בהם: "מודים דרבנן – היינו שבחייהו".
