מפרופ' אבי רביצקי שמעתי פעם את הניתוח הזה: "המנהיגות הרבנית נכשלה בכל צומתי ההכרעה המרכזיים בעידן המודרני. היא נכשלה כשראתה בשבתי צבי את המשיח, והיא נכשלה כשראתה בחסידות תנועת המשך לשבתאות. היא נכשלה כשהתנגדה להשכלה, שבראשית דרכה רצתה להיות חלק מן העולם היהודי המסורתי, והיא בוודאי נכשלה כשהתנגדה לציונות". על כך ראוי להוסיף הערה על עזות המצח של העולם הרבני, שלאחר כל הכישלונות האלה עוד מצפה משומעיו להאמין שהרבנים ניחנו בסגולות מיוחדות המקנות לעמדותיהם מעמד מיוחד גם בסוגיות ציבור כלליות. האמת היא שרצף הטעויות מלמד בדיוק את ההפך: גם כאשר הרבנים צודקים בעמדתם השמרנית, זו לא יותר מ"צדקתו" של השעון העומד מלכת, שגם הוא מורה פעמיים ביום על השעה הנכונה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מתח ברחובות הבירה: פעילי שמאל סובבים את הבית הלבן
– דעה: חוצה ישראל: רבין לא היה שוחר שלום כפי שמציירים
– יש הכרעה: ג'ו ביידן הוכרז כנשיאה ה-46 של ארה"ב
הכישלון הברור של המושג "דעת תורה" ניכר לעין כול בחודשים האחרונים, כאשר כמה אדמו"רים בולטים והרב חיים קנייבסקי, אחד משני המנהיגים החשובים ביותר של החרדים הליטאים, הורו לשומעי לקחם לפתוח את מוסדות החינוך כרגיל, כאילו אין זו שעת מגפה שמחייבת את כלל הציבור בהקפדה מיוחדת. האסון כפול – גם בסיכון חיי בני הקהילה עצמם ושל כל מי שייחשפו אליהם בהמשך, וגם בפגיעה ארוכת טווח במעמדה של הקהילה החרדית בחברה הישראלית.
הטיעון שערך תלמוד תורה גובר על כל הסכנות אינו תקף, כאשר לפחות אצל החסידים נערכו חתונות המוניות שאינן קשורות ללימוד תורה. אפילו חלק מבני החברה החרדית הכירו בכשל שבהסתמכות על הרבנים, במיוחד לאחר שנחשף ש"הוראותיו" של הרב קנייבסקי ניתנו אחרי שאלות מוכוונות היטב מצד נכדו, וכאשר הוא הבטיח חסינות מהמחלה לכל מי שהצביע לדגל התורה או תרם לקופת הצדקה שהוא עומד בראשה. בסופו של דבר, קנייבסקי ובני ביתו חלו בעצמם, אף שאין לחשוד שלא מילאו אחר הוראותיו.
אבל בשעה שהקהילה החרדית לומדת לפקפק במושג "דעת תורה", כך עולה מעמדו בקרב הקהילה החרד"לית. רבני הציונות הדתית מתקנאים זה שנים במעמד עמיתיהם החרדים, וכחלק מהקנאה הזו החליטו לאמץ גם את מנהג הפעשקווילים. שניים כאלה בלטו במיוחד בשבועיים האחרונים: הכרוז שתקף את הרב בני לאו על תמיכתו במיסוד הסדרי זוגיות לזוגות חד־מיניים, והמכתב שקרא ליהודי ארה"ב להצביע לנשיא דונלד טראמפ.
למען הסר ספק: לגיטימי וצפוי שרבנים יתנגדו למיסוד זוגיות חד־מינית, שהרי התורה עצמה אסרה על יחסים הומוסקסואליים באופן ברור, חד ומפורש. לזכות הרבנים החתומים על הכרוז ייאמר שבניגוד למקובל בקרב עמיתיהם החרדים, הם גם לא קראו חלילה להחרים את הרב לאו, אלא רק ביטאו תקווה שהוא ישוב בתשובה שלמה.
אבל סגנון הכרוז מעיד שהרבנים אינם מבינים כלל את השינוי המתרחש בציבור שלהם. זהו ציבור שבחלקו הגדול אינו מוכן עוד לקבל איסורים הפוגעים קשות בכבוד האדם, רק משום שלאיסורים האלה יש בסיס הלכתי. ההלכה כבר אינה הציר הבלעדי בזהותם, אלא ציר מרכזי שלצידו צירים אחרים, ובראשם כבוד האדם, שגם לו יסודות עמוקים בתורה ובהלכה. הדתיים הלהט"בים עצמם, ובוודאי הרבנים התומכים בהם, מתייסרים עמוקות לפני ההכרעה לדחות את איסור התורה לטובת הזהות המינית, שהם אינם מסוגלים להינתק ממנה. מי שרוצה להביא אותם להכרעה אחרת צריך לנסות לשכנע אותם, ולא להניח שציטוט פסקים יעשה את העבודה.
הכרוז בעד טראמפ חמור ובעייתי עוד יותר, גם בתוכנו. טראמפ הוא מנהיג שכל אישיותו הפוכה ממה שחינוך דתי אמור להעלות על נס: הוא גס רוח, גזען, רואה בנשים כלים למימוש תאוותיו. בחירתו לארבע שנות כהונה כבר הביאה ל"יציאה מהארון" של בעלי תכונות דומות בחברה האמריקנית, ובכללם רבים שגזענותם כוללת יסודות אנטישמיים. האם כל זה ראוי שיידחה בגלל תמיכתו של טראמפ בקידום חזון ארץ ישראל השלמה?
בשני הכרוזים יש ביטוי מובהק של חילול השם. שהרי מהו חילול השם אם לא התנהלות של אנשי תורה באופן המבייש אותם, וממילא עלול לשים ללעג גם את תורתם ואת מי שהם מדברים בשמו. ובמקום שיש חילול השם, כבר למדנו, אין חולקים כבוד לרב.
