בתקופה הזאת מדריכים רבים בתנועות הנוער מתמודדים עם אתגר קשה במיוחד: איך לשמור על קשר עם החניכים בסניף מרחוק? מכיוון שאנחנו במוקד חברים מקשיבים של OU ישראל, מתמחים בקשר מרוחק בשיחות עם בני נוער, החלטנו לגבש מספר תובנות בנושא, עבורכם המדריכות והמדריכים בתנועת הנוער.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
פגישה לאין קץ: הדמויות מאחורי "שעת נעילה" משחזרות
תוכנית ההתנתקות: כך עושים עליכם כסף ללא ידיעתכם
פגישה של נציגי הבית היהודי עם בנט ושקד עלתה על שרטון
ממש כמו בפרשת לך לך שקראנו לאחרונה, גם אנחנו מצווים לצאת מאזור הנוחות שלנו ולנדוד, לפעמים אפילו לנדוד רחוק מאוד, אל מחוזות הנפש של החניך. כל חניך, במחוזות שלו. לפני שמתקשרים או פותחים את שיחת הוידיאו, כדאי לקחת לעצמנו כמה דקות ולחשוב על החניך: מי הוא? מה הוא? מה קורה איתו? מה מעסיק אותו? מה מלהיב אותו? מה העדכון האחרון שקיבלנו ממנו.
במילים אחרות, השיחה היא לא על מה שמעניין אותנו כמדריכים להעביר לו (ערכים, תורה, עזרה לזולת וכו'), אלא היא צריכה להיות על מה שמעניין את החניך או החניכה בעצמם, ולא רק באופן כללי, אלא ממש בתקופה הזאת. מה שהכי חם וטרי, מה שמעסיק, מעניין ומרגש אותם ממש בימים אלה.
אפשר לומר שיש שלושה שלבים ביצירת קשר משמעותי מרחוק: רגש, רצון, ועשייה משמעותית. לפני שנתחיל לפרט אותם, נאמר כמה מילים על עצם יצירת המפגש המרוחק. לא רק בפן הטכני, אלא במהות: באיזה מרחב מנטלי אנחנו נפגשים עם הילדים והילדות.
הנקודה הראשונה היא הרגש. כשהחניך מרים את הטלפון זה האות בשבילנו להרים את החניך. לרומם אותו, לחזק אותו, להתפעל ממנו ולהתלהב ממי שהוא. להתעניין מה חדש, איך הוא מרגיש, מה הוא עובר, מי מעצבן אותו ומי מפנק אותו. שיחה שמתחילה עם הרבה חיזוקים ו"הרמות" היא שיחה עם אופק שיכולים להתפתח ממנה הרבה דברים טובים.
אחרי שהרמנו קצת את מצב הרוח, והראינו לחניך שאנחנו לגמרי בצד שלו, זה הרגע שבו אנחנו שמים את עצמנו בצד – ומקשיבים. שואלים שאלות המשך, בלי לשפוט ובלי להיבהל. מתעניינים בדברים הקטנים בחיי היום יום, ומבררים מה מעסיק במיוחד את החניך. ובעיקר איך כל זה גורם לו להרגיש, ואיך הוא היה רוצה להרגיש: טוב יותר? בטוח יותר? חזק יותר?
לאחר מכן ננסה למנף את הרגש המבורר הזה אל השלב הבא, וזאת הנקודה השניה, הרצון. זה הגשר שבין הצורך לבין המענה. בין הריק לבין האוויר שממלא אותו. וכמו הרגש, גם הוא דורש בירור משותף. המוח האנושי נוטה יותר "לזרום" ופחות להתמקד. כשיש רצון שמכירים בו באומץ, אנחנו הופכים את הזמן למשאב במקום שיישאר משהו שצריך להעביר אותו. יש כרכרה שאליה אפשר לרתום את הסוסים העצבניים של הזמן והאנרגיה, וזה מוביל לסיפוק ולתחושת משמעות.
היכולת לעסוק ברגשות נותנת המון אוויר ושלווה. נותנת מקום לעצמי. בירור הרצון מאפשר לקבל החלטות לגבי האנרגיה שמשתחררת במפגש של העצמי עם הרגשות. כעת נותר לעבור לנקודה השלישית ולתעל את הרגש והרצון לעשייה משמעותית.
כדי להחליט בצורה טובה "מה עושים", כדאי לברר לפני כן "למה עושים". מה זה ישרת בנפש שלנו. ולכן אנחנו מתחילים את הבירור בשאלה "איך אנחנו מרגישים", ולא פחות מכך איך היינו רוצים להרגיש. שמחים יותר? ערניים יותר? כיוון אנחנו לא שופטים רגשות, הכל מותר.
כעת, ככל שמתברר המרחב הרגשי, מתחיל להתברר גם מרחב הרצון. כשלוקחים את שני המרחבים האלה בחשבון, אפשר להתחיל להציב מגוון רחב של אפשרויות לעשייה שמאוששת את הנפש, בולמת מחשבות שווא מדכאות, מייצרת חוסן נפשי, ומסייעת בהתמודדות עם מצבי דחק כמו בתקופה הזו של הקורונה.
אם נאמץ את הנקודות האלו בשיחות שלנו עם החניכים, ונייצר איתם שיח ושמירה על קשר, השיחות האישיות לא ילכו לאיבוד עם שטויות. כך נוכל לחזק את האמון של החניך בעצמו, ולסייע לו לפתח מוטיבציה ואופק אופטימי.
ואתם, המדריכים והמדריכות, הניחו את הטלפון, שתו משהו טעים, והמשיכו לשיחה הבאה. בהצלחה!
