דונלד טראמפ יסיים בינואר הקרוב את כהונתו כנשיא ארה"ב לאחר קדנציה אחת בלבד. אין המדובר בנשיא שגרתי. ההיפך הוא הנכון. טראמפ היה סוג של חוצן במערכת האמריקנית. הוא עשה את דרכו מתוך עולם העסקים ולא מתוך האליטות הפוליטיות המסורתיות, הוא התמקם כמי שפועל מחוץ לגבולות המערכת ואינו כפוף לכלליה וללא ספק בהתנהלותו הייתה תערובת של ישירות, בוטות וחספוס שלא ממש עלו בקנה אחד עם כללי התקינות הפוליטיים. כל אלה הסיטו הרבה מהקשב הציבורי בהקשר של הנשיא הססגוני אל ענייני הסגנון הטפלים והרבה פחות מכך אל נושא המהות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בחודשיים הקרובים: הקמת "ברית בני אברהם" מול איראן
– הסתר פנים: מתווה החזרה ללימודים מבלבל את כולם
– למרות הסכמי השלום, מדינות המפרץ תמכו בגינוי ישראל
ובעניינים המהותיים, בייחוד אלה הנוגעים לשאלות יחסי החוץ והאסטרטגיה המדינית של המעצמה החזקה בעולם הרי שהנשיא היוצא העמיד תפיסה רלוונטית ורצינית שעלתה בקנה אחד עם שיקולי הביטחון הלאומי של ישראל. נקודת המוצא של טראמפ אמנם הציבה את אמריקה במרכז – make America great again.
הרעיון המארגן שלו סימן את הצורך בשיקום הכלכלה האמריקאית ומתן פתרונות להשלכות תהליכי הגלובליזציה העולמיים שפגעו בכלכלה המקומית. אבל, אסטרטגית יחסי החוץ נגזרה ישירות מכך שכן כדי להבטיח את מקסום יכולת ההתאוששות הכלכלית האמריקאית חתר הממשל האמריקני לא רק לצמצום מעורבות ארה"ב במיזמים של שיטור בינלאומי אלא גם להקטנת כוח ההיזק של מוקדי משבר בינלאומיים שעלולים, בגלל 'אפקט הפרפר', להשליך על כלכלתה.
את הסדר העולמי ראה טראמפ, כמו את אמריקה, דרך הרעיון העסקי-כלכלי. הוא הציע את 'החלום האמריקאי' הקלאסי של איכות חיים ורווחה כלכלית כמנגנון שנועד למתן סכסוכים, לעמעם אידיאולוגיות ולרכך אקטיביזם פוליטי. מבחינתו הכלכלה הייתה לא רק כלי מניע אלא גם נשק שניתן להשתמש בו, למשל מול איראן, כדי להניא סוררים מפעילות ולדחוף אותם לכיוון הנכון. הגילום המדיני של רעיון מיתון קונפליקטים דרך המערכת הכלכלית היה המהלך לגיבוש 'עסקת המאה' שנועדה להציע למזרח התיכון אופק מסוג חדש. במובן הזה הוא היה בהחלט שונה מקודמיו שניסו לכבות את הדליקות בשכונה הלא רגועה של המזרח התיכון בדרכים אחרות: בוש הבן ניסה לקדם את החזון הדמוקרטי כתנאי להשגת יציבות אזורית ואילו אובמה ניסה להביא את היציבות הזו דרך פתרון הבעיה הפלסטינית על חשבונה של ישראל.
טראמפ לעומתם גילה גישה שונה ומותאמת הרבה יותר לנסיבות שהתפתחו במזרח התיכון של המאה ה-21 אשר מאז הטלטלה של חורף 2010 הפך למוקד של חוסר יציבות. הוא זיהה את העייפות של בני המקום, את הכמיהה לנורמאליות ואת השינויים בפוליטיקה האזורית שהפכו את העניין הפלסטיני למשני ביחס לסוגיות אחרות. זה היה הרקע לאסטרטגיה החדשה במזרח התיכון המבוססת על 'עסקת המאה'. הרעיון המרכזי שלה התבסס על המרת האידיאולוגיה בכלכלה; המרת ההתנגדות באיכות חיים; והמרה האקטיביזם בנורמאליות של קיום. זה היה המנוע שגם דחף את הסכמי השלום בין ישראל למדינות המפרץ העשירות וסודאן והוביל בעקבותיו לבידודו של מחנה ההתנגדות האזורי שהתכווץ לשלושה שחקנים עיקריים: האיראנים, הפלסטינים וחזבאללה.
ואולם, טראמפ לא סיים ממש את העבודה. סיום כהונתו מגיעה במצב שבו איראן טרם נכנעה לעוצמת הסנקציות ואילו הפלסטינים טרם החליטו האם להצטרף לרכבת ההיסטורית של 'עסקת המאה' שכבר יצאה מהתחנה. במציאות הפוליטית פוסט הבחירות, יש להניח כי גם אם המומנטום במזרח התיכון לא אבד לחלוטין וגם אם הרעיון הכלכלי עדיין רלוונטי וקוסם למדינות רבות בו, הרי שעלולה לחול עצירה מסוימת בכוח ההינע של התהליך ואף נסיגה מסוימת לאחור. בכל אלה אין כדי להעיב על מהמורשת החיובית שהותיר הנשיא האמריקני החריג הזה וחרף המאמץ לנתח את כהונתו דרך משקפיים זניחות של ענייני סגנון חיצוני, הרי שתכולתו האמיתית גדולה לאין שיעור מקליפתו החיצונית, וכנראה שמרבית היושבים בציון עוד יתגעגעו אליו.
