המצב בעת כתיבת שורות אלה הוא שג'ו ביידן הוא הנשיא הנבחר בארה"ב. מצב זה מחייב את ישראל להיערך, הן לתקופה שעד ל-20 בינואר שבמהלכה יהיה טראמפ נשיא הנהנה מכל הסמכויות, והן לתקופה שאחרי 20 בינואר, כשביידן ייכנס לתפקידו לארבע שנים.
לגבי התקופה של ביידן, ישראל תצטרך להתאים את מדיניותה למה שממשל ביידן יהיה מוכן לקבל, כשייתכן מאוד שברק אובמה ימלא תפקיד – רשמי או לא רשמי – כיועץ לביטחון לאומי או כ"שליח מיוחד" לעניינים מדיניים. מצב זה מחייב את ישראל להתחיל כבר עכשיו את המגעים עם הממשל המתגבש של ביידן, ולא לרוץ קדימה עם טראמפ כדי לעשות עימו דברים שממשל החדש לא יקבל.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
בין נתיבות לפנסילבניה: על העיתונאים שיודעים כלום על הכול
הלכה וקורונה: איך עושים ברית מילה ללא מוהל?
טלי בן-עובדיה חושבת שגם בתקשורת נשים צריכות לגדל מרפקים
אני כותב דברים אלה בעקבות שאלה שהופנתה אליי: מה יקרה אם ישראל תכריז עכשיו על ריבונות על חלקים מיהודה ושומרון בהסכמת טראמפ והשגריר פרידמן, בדיוק כפי שלפני ארבע שנים, בתקופה שבין ניצחון טראמפ בבחירות וכניסתו לבית הלבן, ניצל אובמה הצבעה במועצת הביטחון ולא הטיל וטו על החלטה 2334 הקובעת שהיישובים היהודיים ביהודה ושומרון אינם חוקיים.
החלת ריבונות בחודשיים הקרובים ללא תיאום עם הממשל הנכנס של ביידן עלולה להרגיז מאוד את הנפשות הפועלות שם, באופן שיעורר במפלגה הדמוקרטית לחצים להכריז על הריבונות הישראלית ביו"ש כלא חוקית ואף לנקוט סנקציות נגד ישראל בעקבות החלתה. אני משוכנע שחברות הקונגרס רשידה טליב הפלסטינית, אילהאן עומר והסנטור ברני סאנדרס ידחפו בכל כוחם החלטה כזו, הן לגבי עצם ההתיישבות היהודית ביו"ש והן לגבי הריבונות הישראלית באזור זה.
דבר נוסף שעל ישראל להביא בחשבון הוא שהמפלגה הדמוקרטית כיום איננה מה שהייתה לפני שמונה שנים. מפלגה זו עברה תהליך של רדיקליזציה, שהתגבר בארבע השנים האחרונות כתגובה לכניסת טראמפ לבית הלבן ולמדיניות הפנים והחוץ שהנהיג. העמדות התומכות בפלסטינים על חשבון ישראל הקצינו והגבירו את אחיזתן בחוגי המפלגה הדמוקרטית וכבר נשמעים דיבורים על פתיחה מחודשת של משרדי אש"ף בוושינגטון והעברת פעילות השגרירות האמריקנית מירושלים חזרה לתל אביב.
אבל הבעיה הקשה יותר עם החלת הריבונות בעת הזו היא עם האמירויות, בחריין וסודן, ובמשתמע גם עם סעודיה שיראו בהחלת הריבונות ללא תיאום איתן תרמית ישראלית. שכן עלה התאנה שלהן להגיע לנורמליזציה עם ישראל היה הסכמה מצידנו לדחות את החלת הריבונות ביו"שלתקופה משמעותית, כשברור היה לכולם שארה"ב לקראת בחירות וייתכן, תיאורטית לפחות, שטראמפ לא ימשיך בתפקידו.כיוון שהאפשרות הזו התממשה, האם ישראל חוזרת בה מההתחייבות שלא להחיל ריבונות? החברים החדשים שלנו ירגישו שרימינו אותם, ותחושה זו תפעל באופן קשה נגד האינטרס הישראלי.
כבר בימים אלה על ישראל ליצור קשר מיידי עם מנהיגי איחוד האמירויות, בחריין, סודן, סעודיה ומצרים, במגמה להקים את "ברית בני אברהם" (או כל שם אחר) כדי להציג חזית אחידה בפני הממשל האמריקני עם דרישות מקסימליות ברורות בעניין האיראני: לא לוותר לאיראן על עניין הגרעין, לא להסיר את הסנקציות ממנה ולא לאפשר לה להתערב בענייני מדינות אחרות. ייתכן שבמסגרת ברית כזו מדינות אלו יתנו לישראל אור ירוק או הסכמה שבשתיקה להחלת ריבונותה על חלקים ביו"ש, אבל אסור לישראל להתקדם בעניין זה ללא תיאום מראש עימן. תיאום איתן חשוב יותר מתיאום עם ממשל ביידן, שגם הוא חשוב מאוד.
בחודשיים הקרובים ישראל יכולה לקדם את פירוק שארית הרשות הפלסטינית, אחרי שחמאס פילג אותה לפני שלוש עשרה שנים וחצי. לפני שהרשות הפלסטינית הופכת – בחסדי ממשל ביידן – למדינת טרור כושלת ומושחתת שתיבנה על שנאת ישראל, על ישראל לאמץ את תוכנית האמירויות לפיה על חורבות הרשות תקומנה שבע אמירויות בערי יו"ש הערביות: ג'נין, שכם, טולכרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו וחברון הערבית. אחרי שהן תקומנה, ישראל תוכל להחיל את ריבונותה על המרחב הכפרי (תוכנית זו הוצגה כאן לפני שלושה שבועות). אחרי הקמת האמירויות וקריסת הרשות, גם ביידן, האריס ואובמה, לא יוכלו להחיות אותה. המדינות הערביות החברות בברית עם ישראל לא תזלנה דמעות רבות מידי על חורבן הרשות.
חשיבות רבה קיימת בקשרי ישראל-ארה"ב בכלל, ועם ממשל ביידן בפרט. עם כל זאת התנהלות ישראל מול האמריקנים, כשלצידה עומדות חמש מדינות ערביות, תחזק את עמדתן של השש באופן משמעותי. הן ישראל והן בעלות בריתה חייבות לחשוב ולהתנהל על פי אמרתו של הסופר היווני איזופוס, שחי במאה השישית לפני הספירה: United we stand; divided we fall.
חשוב להדגיש שברית המדינות הללו יכולה להועיל לא רק בעניין האיראני מול ארה"ב. עניין נוסף שהברית יכולה לסייע בו הוא הסכסוך בין מצרים ואתיופיה על חלוקת מי הנילוס – זאת לאחר שאתיופיה בנתה סכר על הנילוס הכחול המאיים באופן משמעותי על כמות המים הזורמת למצרים.
אם ברית זו אכן תופיע על בימת המזרח התיכון כגוף אפקטיבי ייתכן מאוד שמדינות ערביות ואסלאמיות נוספות תשאפנה להצטרף אליה. מדינות פוטנציאליות הן עיראק, תוניסיה, מרוקו, עומאן, כווית, מאוריטניה, צ'אד וניז'ר. ככל שברית זו תתרחב כך יגדל גם משקלה בעיני ממשל ביידן, והנשכרות תהיינה כל המדינות החברות בה, הן משיתופי הפעולה ביניהן והן מיכולתן להופיע כגוף מאוחד בפני הממשל האמריקני.
האם זו אוטופיה? ממש לא. לפני שנה לא חלמנו על נורמליזציה עם האמירויות, בחריין וסודאן. אם עד 20 בינואר יביא טראמפ לקריסת המשטר באיראן, זה יהיה היהלום שבכתר "מורשת טראמפ".
