את טראמפ צריך לבחון כמנהיג, לא כחתן

המאמרים שבחנו בשבוע האחרון, בין השאר במקור ראשון, את אישיותו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, העלו מן האוב את דמותו של טוביה החולב: הסגנון הטהרני של הכותבים מעלה מחשבה שהם בעצם מחפשים חתן, לא מנהיג. אם יתחוור לבסוף כי ג'ו ביידן הוא אכן נשיאה הבא של ארה"ב, ייתכן שאותם כותבים ימצאו את מבוקשם, מאחר שביידן זכה להגדרה "איש משפחה מסור".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הצביעות חוגגת: מה ההבדל בין מירי רגב לקאמלה האריס?
– צפו: על מקומה של יהדות ספרד בקהילות היהודיות בעולם
– "אנחנו מתכננים בית שייבנה בשיטות טובות יותר ואקולוגיות"

הגדרה זו התאפשרה בזכות העלמת עין והשתקת פרשיות שונות בעברו של ביידן, הזועקת במיוחד מול הנוקדנות בייחס לטראמפ ואשר מחזירה את אמריקה לתקופת ניקסון, עליה כתב פול ג'ונסון, כי "עד לנשיאות ניקסון הייתה התקשורת בררנית מאוד במתן פרסום לחריגות נשיאותיות. עיתונאים. חיפו על רוזוולט מחשיפת אהבהביו ונהגו כך גם בקנדי, בהעלימם את העובדה ש. החזיק בוושינגטון דירה לפילגשיו".

בעניין ההבדל בדרישות בין חתן למנהיג, ניתן לדוגמא להשוות את מה שכתב ארי שביט על כך שטראמפ "היה תופעה קשה. ומכוערת. האישיות שלו נרקיסיסטית. ההתנהלות שלו כוחנית… הוא היה נאמן אך ורק לעצמו", למה שמופיע בביוגרפיה "צ'רצי'ל" של ג'פרי בסט: "מזלו הגדול היה בבחירת רעיה… היא האמינה בו ולא חדלה לאהוב אותו למרות התקפי מצבי רוח האפלים, למרות האנוכיות… נטייתו להימורים ולהפסדים בבתי הקזינו". בעניין אחוזת צ'רטוול, שבה התגוררה המשפחה, ושאותה רכש צ'רצ'יל מאחורי גבה של אשתו, כתב בסט, כי "האלפים העולים לשם לרגל כאל מקדש, אינם יודעים מן הסתם, שזו האנדרטה בה"א הידיעה לאנוכיות שלא תתואר של האיש הדגול".

מאחר שבכל זאת הבחירות הן על התאמה להנהגה, ראוי לבחון את הקדנציה של טראמפ שהתאפיינה בהחלטות אמיצות, השכנת שקט ושלום בעולם, וטיפול נחוש ברוע, אל מול מנהיגותו של צ'רצ'יל, שאותה איבחן האנס מורגנטאו, במלים אלו: "מדיניות הפיוס של נוויל צ'מברליין… שאבה השראתה ממניעים טובים… לשמור על השלום… ועם זאת סייעו קווי-הפעולה המדיניים שלו וגרמו לכך שמלחמת-העולם השנייה תהיה בלתי נמנעת… לעומת זאת היו מניעיו של צ'רצ'יל… מכוונים בדרך אפיק צר… לעבר שלטון אישי ולאומי, ועם זאת היו קווי-הפעולה של מדיניות-החוץ, שנבעו ממניעים נחותים אלה, נעלים בבטחה, מבחינת טיבם המוסרי והמדיני, על אלה שננקטו על-ידי קודמו.".

כיצד הייתה מתפתחת ההיסטוריה אם צ'רצ'יל הוא שהיה ניצב מול הנאצים בשנות השלושים, אפשר רק לשער. לעומת זאת, ההבדל המהותי בין התוצאות האיומות לאנושות שהביאו ימי אובמה וביידן, לבין הסדר העולמי שהחל בתקופת טראמפ, ידוע וברור.

שוני יסודי זה דורש בירור פשר השנאה התהומית והכפייתית לטראמפ של התקשורת המרכזית בארה"ב. לשם כך יש לחזור לימי ניקסון ש"פשעו האמיתי", כפי שכתב ג'ונסון, "היה הפופולריות שלו… כנשיא הצליח – מעל ראשיהם של מעצבי דעת קהל וקונגרס דמוקרטי – לרכוש את לבם של 'אמריקנים מצויים' עילגי הבעה, אנשי משפחה, פטריוטים".  אחרי המפלה בבחירות 72' אמר עורך עיתון רב השפעה כי "מוכרחה לבוא הקזת דם. עלינו לוודא שאיש בל יחשוב אפילו לחזור על דבר מעין זה".

כמו טראמפ, שניצח את הילרי קלינטון ב-2016 למרות עוינות התקשורת, הצליח ניקסון להביס בבחירות 72' את המפלגה הדמוקרטית ו"בתקשורת היו רבים אשר הניצחון השפיל אותם".

יחס התקשורת אל טראמפ, שהוביל אותו לטבוע את מטבע הלשון FAKE NEWS נראה גם הוא כמו חזרה על אחד התדרוכים שערך ניקסון לאנשיו שבו הוא נשמע אומר: "זכרו, העיתונות היא האויב. כשמדובר בחדשות, אף אחד בעיתונות אינו ידיד. כולם אויבים".

דמיון נוסף בין טראמפ לניקסון, שניים מהנשיאים הטובים יותר של אמריקה, נמצא גם במה שכביכול הוא משאת נפשו של השמאל, השלום. טראמפ כידוע הוביל לחתימת שלושה הסכמי נורמליזציה במזרח התיכון, ובתקופת ניקסון נחתם בפריז ב-73' הסכם השלום בין אמריקה לווייטנאם. אולם הדחת ניקסון והחלפתו בנשיא חלש, גרמה להפרת ההסכם וחילולו.

בספר "היסטוריה של הזמן המודרני" של פול ג'ונסון, נכתב כי אזרחי ארה"ב לא נהנו מפירות הסכם זה. גם אזרחיה האומללים של וייטנאם וקמבודיה נפלו קורבן למסע טרור אכזרי, או כפי שהדבר נקרא ע"י השמאל "האלימות הנחוצה". מיליוני בני-אדם איבדו את ביתם ואף את חייהם בשל "מערבולת ההיסטריה שנודעה בכינוי 'ווטרגייט'. אמריקה מועדת באופן מיוחד להתקפים כאלה של ריגוש פוליטי צדקני, עת אוחז שיתוק מוחלט בחושי הראיה ההיקפית והאינטרס הלאומי שלה".

ג'ונסון מכנה את מחול השדים של ווטרגייט, שבעטיו נאלץ ניקסון להתפטר מנשיאותו, "ציד מכשפות שיפוטי". והשאלה המנקרת היא האם בטרם יושבע נשיא חלש, השיתוק שוב יאחז באמריקה, והאלימות תשוב למזרח התיכון, יופיע איזה צדק פואטי.

הוא עשוי להופיע אם בית המשפט העליון של ארה"ב יורה על בדיקת הטענות לזיוף במערכת הבחירות. אם הטענות יתאמתו, ותוצאת הבחירות תהיה שונה מזו שהציגה התקשורת, ייזכרו שופטי בית המשפט העליון כמי שמנעו מאמריקה עוד התקף פוליטי צדקני, כמו שהיה בפרשת ווטרגייט.