מוצאי שבת הוא זמן שמחוץ לשעון. הוא המרווח שיוצר הדילוג משעון הקודש לשעון החול. בשעון הקודש היממה מתחילה בלילה, בעוד בשעון החול היממה מתחילה בבוקר. שישה ימים בשבוע אנחנו חיים בשעון חול, ורק יום אחד בשבוע אנחנו חיים בשעון קודש. המעבר הזה בין השעונים מכווץ את יום שישי, שנקטע אחר הצהריים, ויוצר יש מאין זמן שלא שייך לשום שעון: מוצאי שבת. לפי שעון הקודש השבת כבר הסתיימה, לפי שעון החול יום ראשון עוד לא התחיל. כך נוצר המועד הזה של מוצאי שבת, רציף תשע ושלושה רבעים של הזמן, שלא שייך לכאן וגם לא לשם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בבחירה בין זך לזקס, התקשורת הוציאה את עצמה רע
– תיקון לחוק האזרחות בפורטוגל: יהודים ייאלצו להוכיח קשר מהותי למדינה
– ניצחון ביידן: הפלסטינים חוגגים, במפרץ שוקלים שינוי גישה
כאשר מתנגשות שתי מערכות מדידה, פעמים רבות התוצאה היא הרסנית. ב־1805 הגיע צבאו של הגנרל הרוסי קוטוזוב באיחור של עשרה ימים לקרב מול נפוליאון, משום שהוא השתמש בלוח השנה היוליאני, בעוד בעלי בריתו האוסטרים כבר השתמשו בלוח השנה הגרגוריאני. ב־1999 התרסקה גשושית ששלחה נאס"א למאדים, בגלל חישוב שגוי של נתוני הדחף: התוכנה חישבה את הנתונים בליברות, לפי שיטת המדידה הנהוגה בארצות־הברית, במקום בשיטה המטרית, המקובלת בשאר העולם. בגלל הטעות הזו נכנסה הגשושית לאטמוספרה של מאדים במסלול נמוך מהדרוש, וכך התאדו כ־200 מיליון דולר.
לפעמים מוצאי שבת שלנו אכן מתרסק. השבת נגמרה, השבוע עוד לא התחיל, ואנחנו שוקעים בבהייה עגמומית ומדוכדכת. אבל יש גם מוצאי שבתות אחרים. הזמן־לא־זמן הזה נוצר שלא במקרה, ואינו תוצר של התנגשות אקראית. התורה מכוונת אותנו לחיות בשני שעונים, להיטלטל בין שעון הקודש לשעון החול, והיא לוקחת בחשבון את גומחת הזמן שנוצרה ביניהם. לגומחה הזו יכול להיות תפקיד חיוני.
מי משפיע יותר על חיינו? שעון הקודש או שעון החול? במבט שטחי, החול דומיננטי יותר. בשעון החול אנחנו משתמשים במשך שישה ימים בשבוע, ובשעון הקודש רק יום אחד. אך במבט שני, הקודש הוא זה שמעצב את המערכת כולה. עצם הספירה של שבעה ימים מקבלת פשר ומשמעות רק מתוך יום השבת, וכך גם שמותיהם של הימים הקודמים לו. באנגלית, היום הראשון הוא יום השמש, והשני הוא יום הירח. אצלנו היום הראשון הוא ראשון בשבת, ואחריו בא השני בשבת.
הקודש הוא העיקרון המארגן של מארג הזמן כולו, אך הוא אינו רוצה לבלוע את החול. בבית המקדש נהג רק שעון אחד, שהרי היום בבית המקדש התחיל בבוקר, עם קורבן התמיד של שחר, והסתיים בלילה. שעון החול הפך במקדש להיות בעצמו שעון של קודש. אך בלא מקדש, במציאות לא אוטופית, אנחנו נידונים להיטלטל בין שני העולמות הללו.
בחיים בין שני השעונים, למוצאי שבת יש תפקיד חיוני. בתכנון ערים עכשווי יודעים לתכנן שטחי חלחול לספיגת הגשם באדמה. לא מספיק שהגשם ירד בכוח במשך יום או יומיים. צריך לתת לו זמן לחלחל לעומק, במקום להישטף לביוב. מוצאי שבת הוא שטח החלחול של שעון הקודש. הזמן האקס־טריטוריאלי הזה, שבו אנחנו עושים ספונג'ה בבגדי שבת, מניח להשפעה של היום הקדוש לפעפע גם לימי החול שלנו, כי בלעדיה יישאר החול יבש ועקר.
מוסף התרבות הזה, מוצש, מצליח כשהוא במיטבו להיות שטח חלחול כזה. לא תמיד, כמובן. לפעמים מוצש הוא כמו כל מוסף תרבות אחר, רק מצונזר. אבל במיטבו, מוצש מביא לעולם התרבות משהו שונה לגמרי. לא שלמה ארצי בלי גסויות, אלא ישי ריבו. מדי פעם נועצים בי אנשים שונים בשאלות של צניעות בפרסומים ציבוריים. אני אומר להם שדיון כזה תמיד מגיע בסוף לשאלת אורך השרוול, וזו שאלה חשובה, אבל אי אפשר להסתפק בה. עמוד השדרה חשוב יותר מהשרוול, והשאלה החשובה ביותר אינה מה הגבולות שלנו, אלא מה ראש החץ שלנו. מאז הקמת המוסף הזה נדמה לי שעורכיו וכותביו שואפים לא רק להביא תרבות נקייה, אלא בעיקר להביא תרבות אחרת, תרבות של חול שהקודש מחלחל אליה, ומכתיב לה לא רק גבולות אחרים, אלא בעיקר חלומות אחרים.
יש לפעמים מוצאי שבתות לא מוצלחים. יש מוצ"שים שבהם אנחנו יושבים מדוכאים, חוששים שאכלנו בשבת יותר מדי, שלא נצליח להירדם בלילה, ואיך נקום מחר לעבודה. יש גם גיליונות מוצש כאלו. אבל בחסדי ה', הזמן – על כל שעוניו – לעולם אינו עוצר. בסוף נרדמים, וקמים לעבודה, ובסוף השבוע מגיעה עוד שבת, והמוצ"ש הבא יהיה טוב יותר. מוצאי שבת הוא זמן של חלומות גדולים, ומה אנחנו בלי החלומות שלנו.
