מוצש 1990. מוצאי שבתות שלי כילדה זכורים לי פיזית ממש. הייתי חוזרת מבני עקיבא בריצה. הבטן נדבקה לי לגב. אני ממש זוכרת רעב. אני זוכרת את הדקות בין סיום התפילה להגעת המכונית של ההורים. זו הייתה תקופת הרנו, אם אני לא טועה. הייתי מחכה לצד העמודים, אבל לפי הסיכום אם הם לא הגיעו אני מגיעה עצמאית הביתה. אני זוכרת את הריצה במדרגות וההתנפלות על ארוחת הערב. כל יום אותו הדבר. חביתת עין, פרוסת חלה ואם אפשר אותה בטוסט. החלק הרך מנגב את הצהוב ואילו הקשה הוא הקינוח, טובל עצמו במעדן דני. לצד כל זה עגבנייה שאני נוגסת בה כמו בתפוח. הייתי שואבת את כל זה ואז מתיישבת על הספה החומה לצפייה ב"מסעדה הגדולה". כילדת החרמות שהייתי אלו היו שעות הפוגה קצרות בין המלחמה במהלך בני עקיבא לדיכאון של תחילת שבוע חדש של בית ספר, עם כל הקרבות שעומדים לבוא.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פרס "תיאודור הרצל" הוענק למזכ"ל האו"ם על מלחמתו באנטישמיות
– את טראמפ צריך לבחון כמנהיג, לא כחתן
– 125 שנה לגילוי קרני הרנטגן: מהפכה רפואית ושיעור כואב
מוצש 2000. שבתות של חייל ובת שירות. פעם אצלי בעיר ופעם אצלו ביישוב. כמה היה לי קשה להתרגל לשבתות אצלו. לחברים שפוגשים בצומת, לקביעות מרובות המשתתפים של השבט. רק רציתי להיות איתו עם כוס תה ועם עוגת השמרים של אמא שלו. לשבת ולדבר ולדבר. שעות. כמו שהיה עד שהוא התגייס. הוא היה חוזר מפורק. פיזית ונפשית. מוצ"ש היה הרגע השמח. הוא צבר כוחות ונח וחזר להיות הוא. מוצ"ש גם היה הרגע העצוב. כי הנה נגמרו להן 48 שעות של יחד, ושנינו נתפצל שוב, לשבוע או יותר. מי יודע מה יפיל עליו המפקד. לילות לבנים, מי רוצה לישון, כשרק רוצים להספיק להיות ביחד עוד. והיו המוצ"שים שהוא היה בצבא והייתי בכוח יוצאת עם החברות והחבר'ה. מה קרה, העולם זה לא רק הוא. אבל כשאת אוהבת, זה כן קצת. ואז הוא מתקשר מהצבא ולך לא נעים להודות שאת עם כולם בקפה או אצל מישהי. אז את פורשת הצידה לשיחה ולמוצ"ש יש כזו תחושה חמוצה.
מוצש 2010. עוד שבת הסתיימה אצל ההורים שלי. נראה שזה רק אני והוא והילדים ועוד 400 שקיות. אלו שבתות עם מחיר. מצד אחד הקלה כל כך גדולה וכיפית. באים לסבא וסבתא לשבת. אני לא צריכה לבשל או לאפות, ואמא שלי מנסה לתת לנו עד לאינסוף ומעבר לו. גם להגיש וגם לפנק וגם לקחת בחמש בבוקר לסיבוב את התינוק התורן ולתת לנו לישון וגם להקפיץ אותו על סבא בשעות הגזים הקשוחות. אבל מצד שני, האריזות האלו הבלתי נגמרות, וגם קצת הבריחה. הבריחה מהקושי והשחיקה של המציאות, עם כל הקטנים והעייפות הבלתי נגמרת הזו. והמחיר המורכב של שבת ביחד. אמא־בת־נכדה. סבים־הורים־נכדים. כולם רק רוצים בטוב של כולם, אבל האוזניים רגישות מדי ולפעמים השבתות האלו הן פיצוץ אדיר. ומוצ"ש מגיע ואני בתחושה של "בואו נימלט". לפעמים הוא היה חוזר עם אבא שלי מבית הכנסת והכול כבר חיכה באוטו. יאללה, הבדלה והביתה. למוצ"ש כזה יש תחושה של בהילות. לחץ. הם נרדמו באוטו, תיזהר לא להעיר אותם. יאללה, להחזיר הכול־הכול למקום. אוף, שכחנו אצלם את המוצץ. וואי, היה קשה כל כך. טוב, מתי שוב.
מוצש 2020. אם זו שבת קיץ היא ארוכה לי מדי. אכלתי יותר ממה שאכלתי כל השבוע. הקטנה נרדמה מותשת לפני מקלחת ולפני הבדלה. אם זו שבת חורף היא מעייפת אותי מדי. נאבקת שאיש לא יירדם בצהריים ומגיעה עצבנית לסופה. או שכולם נפלו לשנ"צ אחרי צ'ולנט מנחם, מתעוררים כשהכול חשוך מסביב ותופסים את הראש כשמבינים שאיש לא יירדם פה לעולם. בשבילי שבת היא גם משימה וגם שמחה, ומוצ"ש הוא גאולה. אני נרגעת רק אחרי שאני שומעת מכונת כביסה ראשונה עובדת ואת המדיח של הכלים מהצהריים. כולם כבר יודעים שאחרי ההבדלה אמא לפחות חצי שעה בנייד, משלימה פערים ברשתות החברתיות. יודעת שהיא מכורה. מוצ"ש עד 2020 היה זמן של הופעות. מוצ"ש עכשיו הוא זמן של ריצה משותפת, ארוחת ערב מאוחרת וניסיונות עקרים להירדם עד לשעות הקטנות של הלילה.
* * *
מעניין מה יהיה המוצ"ש 2030 שלי. אמא'לה, רק שנהיה בריאים. כביסות של חיילים, תיקים גדולים של סטודנטיות. ריבים מי לוקח לי את האוטו. אולי אז יגיע סוף־סוף המוצ"ש שאני מחכה לו. מוצ"ש כזה שמתחיל בהבדלה ושאני לא רוצה שהוא ייגמר.
