בבני־ברק של ילדותי נהגו לספר על מזרוחניק שהולך ברחוב באמצע השבת ומבחין במאה שקלים על הכביש. מה יעשה – יעצור? ימשיך? ובכן, המזרוחניק מוצא פתרון מושלם: הוא דופק את הראש בקיר, רואה שלושה כוכבים, עושה הבדלה ולוקח את הכסף.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הצביעות חוגגת: מה ההבדל בין מירי רגב לקאמלה האריס?
– רעיון מהפכני: רוב האנשים, בתוך תוכם, הם די הגונים
– עלייתה ונפילתה של תימן
לכאורה בדיחה חרדית די אידיוטית משנות התשעים, שנועדה לעקוץ חובשי כיפה סרוגה על החפיפניקיות שלהם. אבל עם הזמן מצאתי בה גם עומק. זו בדיחה על דתיות מיוסרת. על מאבק פנימי בין קודש לחול, בין חומריות לרוחניות, בין העולם הזה לעולם הבא.
כשאורי אורבך עליו השלום הגה את שלושת הכוכבים המבשרים על צאת השבת בלוגו של מוצש, הוא ניסה לתפוס בדיוק את הרגע החמקמק הזה. מין אזור ביניים בשבוע, שבו קדושת השבת עדיין מלווה אותנו ונותנת לעיסוקי החול טעם מעט אחר.
מאז ומתמיד ניהלתי מערכת יחסים מורכבת עם השבת. כשהייתי נערה הדרכתי בסניף עזרא בתל־אביב. מדי שבת בצהריים היינו יוצאים לשם כמה חבר'ה מבני־ברק וצועדים שעה וחצי עד למסדר ברחבת איחוד שיבת ציון. לא הייתה הקרבה גדולה מזו. בדרך כלל היינו משאירים כרטיסייה בסניף כדי לחזור הביתה באוטובוס, והשעה הארוכה הזאת, שבה נסענו כולנו יחד בחולצות התנועה הלבנות, הייתה מהיפות בחיינו. ואולם, הכנות מחייבת אותי להתוודות שבאחת השבתות יצא לי ללכת לבד, ונזכרתי שלא השארתי כרטיסייה בסניף. בשקט־בשקט דחפתי אחת לנעל והלכתי איתה כל הדרך עד לסניף. ככה, בתעוזה שאין לי דרך להסביר, שומרת שבת ומחללת אותה בו־זמנית.
כשבגרתי הקונפליקט הלך והתעצם. התקופה הקצרה שבה יצאתי בשאלה, שאמורה הייתה להעניק לי שחרור ופורקן, הייתה לאחת הכאובות בחיי. אני זוכרת את השבת הראשונה שחיללתי. איך נכנסתי לפייסבוק ומצאתי בצ'אט את בן דוד שלי שיצא בשאלה כמה שנים קודם לכן. כתבתי לו "שבת שלום" בהתלהבות של דתל"שים מתחילים, והוא השיב לי ב"לאאאאאא!" היסטרי. "מה, חשבתי שתשמח לראות שיש עוד דתל"שית במשפחה", כתבתי לו בחזרה. "אני ממש מתחנן בפנייך", הוא ענה, "אל תוותרי על השבת. אם הייתי יכול לחזור לשמור מצווה אחת בלבד הייתי לוקח אותה בשתי ידיים".
במשך חודשים ארוכים הייתי מחללת שבת ומתייסרת. מדליקה מחשב ובוכה. היציאה בשאלה לא תגמלה אותי נפשית בשום צורה. ככל שרציתי לוותר על השבת, ככה היא נעמדה על הרגליים האחוריות וסירבה לוותר עליי
התגובה שלו לא עזבה אותי. במשך חודשים ארוכים הייתי מחללת שבת ומתייסרת. מדליקה מחשב ובוכה. היציאה בשאלה לא תגמלה אותי נפשית בשום צורה. להפך, היא לוותה בתחושה כמעט מאגית. בכל פעם שהייתי מחללת שבת, דברים רעים קרו לי באותו שבוע. ככל שרציתי לוותר על השבת, ככה היא נעמדה על הרגליים האחוריות וסירבה לוותר עליי.
הגעתי למוצש בתור הכתבת הדתל"שית והמרדנית, ודווקא שם, בעיתון שרבנים החרימו ופסקו שאין לקרוא אותו כי הוא "מדרדר את הנוער", הצלחתי לעשות שולם עם הדתיות שלי. כמו מוצש, שהתחיל בתור הילד הרע של העיתונות הדתית וסיים בתור מענטש, גם אני הלכתי והתעדנתי, הלכתי והתבגרתי.
מוצ"ש לימד אותי שיש יופי בהמתנה. שאם שומרים את השבת כמו שצריך, הערב שבא אחריה נראה יפה יותר. צבוע בגוונים עמוקים יותר. לא אשקר – שמירת השבת היא עדיין נקודת חולשה אצלי, במיוחד בשבתות קיץ ארוכות. לפעמים אני סופרת את הדקות עד לשלושת הכוכבים, כמו אדם עייף וחבוט לקראת סוף הצום. מוצ"ש בשבילי, אם כן, הוא קו הסיום שאחרי ריצה ארוכה ומתישה. המאבק לא לוותר על השבת, ותחושת הניצחון שאני חוגגת בכל פעם שאני מצליחה לעבור אותה בלי הסחות דעת.
לפני שבע שנים, כשציינו את חגיגות המאה לעיתון, פרסם אורי אורבך טור חגיגי לכבוד המאורע. הוא סיפר איך בשנת 75' זרקו אותו ואת חבריו ליומיים מהישיבה התיכונית לאחר שברחו מהפנימייה אל הקולנוע כדי לצפות ב"הארי המזוהם" עם קלינט איסטווד. "בשנת 2005", סיפר, "הבן שלי כבר למד עליו לבגרות. הנה התברר בעשורים האחרונים שמה שנתפס אצל שמרנים כביטול תורה ובזבוז זמן, הוא אצל רבים אחרים בבחינת 'מים קרים על נפש עייפה'".
400 גיליונות עברו מאז. חלק מהרבנים שבעבר החרימו את העיתון כבר מתראיינים אליו בגאווה. לאיש כבר לא דחוף שמוצש ייסגר או שאנשים יפסיקו לקרוא אותו. ואם תשאלו אותי מהו "מוצש" בשבילי, אומר שהוא קודם כול שלושה כוכבים. אותם כוכבים שמבדילים בין קודש לחול אבל גם מחברים ביניהם. אותם כוכבים שראיתי לפני עשור כשדפקתי את הראש בקיר וחיפשתי נואשות אחר דרך נינוחה שתשלב בין שני הרצונות שלי: להיות דתייה, ולהישאר שמחה. מוצש לימד אותי שזה אפשרי. שיש מקום בחיים גם לשבתות וגם למוצאי השבתות. שאפשר להיות דתייה יותר משוכללת. ובמובן הזה אורבך צדק – הוא היה אז, וממשיך להיות, כמו מים קרים על נפש עייפה.
