רבי נחמן כתב פעם שקשה לישון במוצאי שבת, כי במוצאי שבתות השקרים נדחקים החוצה, והאמת מחלחלת פנימה. הרי יש שקרים בחיים שלנו, ויש בהם אמיתות, ורוב הזמן, רוב החיים, אנחנו נותנים לשקרים לנהל אותנו, אנחנו סופרים לייקים, אנחנו מקטרים על הבוסית המעפנה שלנו, אנחנו מתבאסים על איך שאנחנו נראים, אנחנו מקנאים באנשים אחרים, אנחנו רודפים אחרי כסף, אחרי כוח ואחרי כבוד, רוב הזמן אנחנו לא מקשיבים לעצמנו, רוב הזמן אנחנו מייחלים לדברים שהם לא "אנחנו" והם לא "שלנו", ככה אני מרגיש לגבי עצמי לפחות, אולי גם אתם מרגישים ככה, ובכל מקרה, במוצאי שבתות השקר דולף החוצה, והאמת חודרת פנימה, זה מה שרבי נחמן אמר, ונדמה לי שהוא צדק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קריטי לניצחון: קמפיין הקורא לשתף פעולה עם החקירות האפדימיולוגיות
– מאז ולתמיד: אפשר לפתח את ההתישבות גם בלי ריבונות
– בבחירה בין זך לזקס, התקשורת הוציאה את עצמה רע
יש משהו במוצשים, יש משהו באוויר, מין עצב עמוק ועדין שיושב על הסרעפת. קשה לי לתאר את זה במילים. כשהייתי בצבא זה היה ממש נורא, בכל מוצאי שבת הייתי נרדם עם דמעות בעיניים, כל כך שנאתי את הצבא, גם כשהייתי חייל, וגם כשהייתי מפקד, וגם כשהייתי קצין, כל כך שנאתי את הצבא, אוי אני זוכר את עצמי שוכב בלילה במיטה שלי בחדר שלי בבית של אמא שלי בירושלים, אני זוכר את עצמי במוצאי השבתות הללו, שוכב במיטה ובוכה. מאז עברו הרבה שנים, השירות הצבאי הפך לזיכרון רחוק ומר, המוצשים שלי הרבה יותר רגועים ושמחים, ובכל זאת, הנה, עובדה, גם עכשיו, גם היום, בגיל שלושים ושלוש, השביזות העמומה הזאת מכה בי, גם עכשיו, בכל מוצש אני מוצא את עצמי מתפתל מדיכאונות ערמומיים ובעיות במעיים. אני מסתובב בבית, הלום ומוזר, מרענן את האינסטגרם, אוכל שאריות מארוחת הצהריים הכבדה, נמרח על הספה במשך שעה, מנסה לקום ממנה, ולא מצליח. ככה זה, מדי שבוע, בכל מוצש אני לא מצליח להירדם, וגם לא מצליח להתעורר. ככה זה, ככה החיים.
* * *
ובמוצאי השבת שעברה ישבתי על הספה שלי בסלון שלי בבית שלי בתל אביב, וצפיתי בנאום הניצחון של ג'ו ביידן. אחחחח כמה שמחתי שביידן ניצח, אתם לא מבינים. הניצחון הזה, שלו, הוא הניצחון של הילדים הטובים והמגמגמים על הילדים הבריונים והמעליבים. הניצחון שלו הוא הניצחון שלנו, של אלה שלא עוקפים בתור, של אלה שלא מקללים, של אלה שלא משפילים, של אלה שלא מזלזלים בבני אדם, של אלה שלא שונאים נשים, זה הניצחון שלנו, של הילדים הטובים, שתמיד פחדו מהבריונים של הכיתה. טראמפ המגעיל הפסיד, ואנחנו ניצחנו. אני כותב את זה בתור ישראלי, בתור יהודי ש"הרוויח" מ"חבר אמת" בבית הלבן. איכסה פיחסה על החברות הזאת, הגסה הזאת, החברה הישראלית צריכה הכול מלבד שיתופי פעולה כאלה עם מנהיג כזה.
בקיצור, ג'ו ביידן עמד שם על הבמה, ודיבר אחדות. הוא הבטיח להיות נשיא של כולם, ולרפא את האומה, ואת העולם כולו, מכל השנאה והאלימות והשקרים שטראמפ הפיץ לכל עבר. הוא סיפר שם על סבא שלו, שתמיד אמר לו – "אל תפסיק להאמין אף פעם", ועל סבתא שלו שהוסיפה – "ותמיד תפיץ את האמונה הזו!" והוא ציטט שם, בסוף הנאום שלו, משפט אחד יפהפה, שמבוסס על כמה פסוקים מפרק צ"א בתהלים, יושב בסתר עליון, אומר לה', מחסי ומצודתי א־לוהי! אבטח בו! באברתו יסך לך, ותחת כנפיו תחסה, כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך, על כפיים ישאונך, אחחחח איזה יופי, איך התרגשתי כששמעתי אותו קורא את זה.
ופתאום נזכרתי, פתאום נזכרתי! דתלש בלאי שכמוני, פתאום נזכרתי שבכל מוצאי שבת, בתפילת ערבית, קוראים את הפסוקים הללו, בכל מוצאי שבת קוראים את פרק צ"א בתהלים, יושב בסתר עליון, השבת נגמרת, והלילה יורד, ועצב רך נופל על העולם, ויש עצב, ויש געגוע, ויש כלימה, ויש יראה, והפסוקים הללו מזכירים לנו לא לפחד, כי א־לוהים איתנו, "לא תירא מפחד לילה!", הם מזכירים לנו שבכל חושך טמון איזה אור, הם מזכירים לנו שכדי להבחין באור, חייבים שיהיה קצת חושך בעולם. זה מה שכתוב שם, בתהלים, וזה מה שג'ו ביידן בחר לומר ברגע הגדול של חייו. איזה פלא, איזה חסד, זה לא ייאמן.
זו הייתה שנה קשוחה ורעה, המגפה השפילה אותנו, הבדידות חנקה אותנו, מסכי הזום התישו אותנו, המסכות הסתירו לנו את החיוכים. זו הייתה שנה שכל כולה מוצש אחד גדול, שנה של כאבי בטן, של עייפות מתמדת, של עיניים טרוטות מול אפליקציה מהונדסת. זו הייתה שנה של עצב וגעגועים, אבל גם אותה אנחנו צולחים, גם בתוכה אנחנו נושאים תפילה. לכל טראמפ יש מוצאי טראמפ, לכל מגפה יש מוצאי מגפה, בכל חושך יש ניצוץ דקיק של אור. לא תירא מפחד לילה! ה' מחסי ומצודתי! עמו אנוכי בצרה! אורך ימים אשביעהו, ואראהו בישועתי. אורך ימים אשביעהו, ואראהו בישועתי!
